בחינות עולם עם בקשות המ״מין
L’Examen du Monde
suivi de la Prière des Memine
R. Yedayah ben Abraham Bedersi — HaPenini (v. 1270-v. 1340)
Traduction de Jacques Schwab (1864)
Chant I. De l’Homme
Chapitre 1
שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק וְרֹחַב לֵב נָבוֹן אֵין חֵקֶר:
1:1
Les cieux dans la hauteur, la terre en profondeur,
En étendue enfin la raison du penseur,
À qui veut les sonder n’offrent point de limite.
אוֹהֵב הִתְחַקּוֹת עַל שָׁרְשֵׁי מַחֲצַב אֱנוֹשׁוּתוֹ:
1:2
Du philosophe, ayant pour thèse favorite
De son humanité le principe natif,
אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ רַבִּים חִקְרֵי לֵב אֲשֶׁר אִתּוֹ:
1:3
La prudence est sans fin, l’esprit méditatif.
רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב־צַדִּיק צְדָקוֹת אָהֵב:
1:4
Nombreux sont les desseins du juste magnanime ;
בִּקְרָבָיו יְקַדֵּשׁ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וּבִשְׂפָתָיו יְכַבֵּד אֱלֹהֵי הַכָּבוֹד:
1:5
D’Israël il consacre en soi le Saint sublime,
Et des lèvres il rend hommage au Dieu d’honneur :
אֵין חָכְמָה וְאֵין עֵצָה וְאֵין תְּבוּנָה אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה:
1:6
Nul plan sage et prudent qui ne l’ait pour pasteur.
מִי מִשְּׁפָלִים בִּלְעֲדֵי הַשָּׁלֵם יִתְכַּחֲשׁוּ לוֹ:
1:7
Hors ce parfait humain, quel être sur la terre
Peut rendre la science ainsi sa tributaire ?
הַיְּכַלְכֵּל לֵב שָׁמַיִם הֲיָכִיל לֵב יַמִּים מֶחְקָר כִּלְלוּהוּ קִירוֹת לֵב:
1:8
Le pavillon du ciel et des mers les bassins
Sauraient-ils renfermer, dans leurs immenses seins,
Les méditations qu’en ses cloisons charnelles
Contient le cœur humain ?
הַיְסוֹכְכוּ כַּנְפֵי רוּחַ עַל רוּחַ חָכְמָה מְרַחֶפֶת עַל מֵי מְנוּחוֹת וְנַחֲלֵי עֵדֶן:
1:9
Par l’ombre de ses ailes,
Le vent recouvre-t-il la sagesse planant
Sur l’eau délicieuse et le ruisseau dormant ?
הֲיַקִּפוּ רַחֲבֵי אֶרֶץ מַחֲשָׁבָה מוֹשָׁבָהּ עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ:
1:10
Les flancs de l’Univers bornent-ils la pensée
Sous un comble aussi grand qu’une paume placée ?
רְאֵה זֶה חֵלֶק אָדָם מֵאֵל וְחֵלֶק אֱלוֹהַּ מֵעוֹלָמוֹ:
1:11
Voici ce que d’en haut l’homme reçut pour don,
Ce que Dieu se réserve en sa création :
הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְזֶה לְבַדּוֹ עַל הָאָרֶץ הוֹלֵךְ נְכֹחוֹ:
1:12
Dieu réside au-dessus de la céleste voûte,
Et seul l’homme ici-bas l’imite et suit sa route.
דּוֹרֵשׁ רְשׁוּמוֹת בִּכְתַב אֱמֶת גְּדוֹלִים מַעֲשָׂיו בְּדַת וָדִין:
1:13
D’un écrit vrai scrutant les minutieux points,
À la justice, au droit il donne de grands soins.
וְלוּלֵי בַעֲתוֹת זְמַנּוֹ יְבַהֲלוּהוּ וְרוּחַ עִתּוֹ מְבַעִתּוֹ אַל־יַעֲצָר לוֹ לִרְכּוֹב שָׁמַיִם לְחַבֵּק זְרוֹעוֹת עוֹלָם עַד הֱיוֹתוֹ כֵאלֹהִים לָדַעַת טוֹב:
1:14
N’était l’esprit du Temps dont la peur l’intimide,
Il monterait au ciel, dans un élan rapide,
Et s’appuyant des mains sur les bras éternels,
Il connaîtrait le bien comme les immortels.
Chapitre 2
עַל זֹאת יִשְׁתּוֹמֵם כָּל חָסִיד יִבָּהֵל כִּי אָזְלַת יָד:
2:1
Cependant quand je vois le juste sans puissance,
כִּי אֶרְאֶה חָמָס וְרִיב בָּעִיר צַלְמִי אֶבְזֶה:
2:2
Qu’à la place de lois je ne vois que licence
Et que trouble partout ;
כִּי אֶתְבּוֹנֵן לַתְּמוּרוֹת בַּמְּדִינוֹת שָׂנֵאתִי נַפְשִׁי:
2:3
lorsque je réfléchis
Aux agitations des cités, des pays ;
Ce surprenant tableau de la nature humaine,
Cet effrayant revers me la fait prendre en haine.
אָמַרְתִּי הֵן הָאָדָם הַלָּז בַּתֵּבֵל הָיָה כְּאַחַד מִצְּבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם:
2:4
Et je me dis alors : « Est-ce là ce mortel
Qui brille dans ce monde ainsi qu’un astre au ciel ?
לְבָבוֹ מִנִּי יָם רָחֲבוּ גְדוֹתָיו:
2:5
Dont l’esprit moins borné que la mer étendue,
יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו לְתֵימָן בַּחֲדָרָיו סָתוּם יְגַלֶּה:
2:6
Explore le midi de sa perçante vue ;
הֵן קֶדֶם יַהֲלֹךְ וְיָבִין תַּעֲלוּמוֹת חָכְמָה:
2:7
Qui du vieil Orient dérobant les secrets,
יִסַּק שָׁמַיִם שָׁמָּה מַרְכְּבוֹת הִתְחַכְּמוּתוֹ יַצִּיעַ שְׁאוֹל הִנֵּה עֲלִיּוֹת בִּתְהֹמוֹת יְקָרֶה:
2:8
Transporte dans le ciel le char de ses progrès,
Et vers l’astre du jour sait prendre un vol sublime ?
Qui, sondant l’Océan, asservit son abîme ?
יַעֲלֶה מִשְּׁפַל מַצָּבוֹ לְרוּם שָׁמָיו יֵרֵד מִגָּבְהֵי שָׁמָיו עַל אַרְצוֹ עַד יְסֻקְּלוּ לְפָנָיו נְתִיבוֹת עוֹלָמוֹ:
2:9
רָצוֹא וָשׁוֹב עַד בְּקַלּוֹת הֶרְגֵּל שִׂכְלוֹ וְרוּחַ בִּינָתוֹ בְּקַצְוֵי הַבְּרִיאָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד:
2:10
עַד יֶאֱסוֹף בְּחָפְנָיו גְּלִילוֹת אָרֶץ בְּתַעֲצוּמוֹ וְרוּמוֹ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים:
2:11
De la terre est-ce bien l’orgueilleux souverain,
Qui semble avoir le monde en sa puissante main ;
Qui trône dans la nue
עַד יִכְלוֹל מַדָּעוֹ טִבְעֵי הַיְּצוּרִים וּתְכוּנָתָם תְּקַבֵּץ בְּחִינָתוֹ אֲמִתַּת הַנִּבְרָאִים לְמִינֵיהֶם:
2:12
et parvient à connaître,
Dans la création l’essence de chaque être ?
וְעַל אֵל אֵלִים יְדַבֵּר נִפְלָאוֹת וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלֵּל:
2:13
Est-ce là l’homme enfin, cet investigateur
Qui va jusqu’à scruter son Dieu, son Créateur ?
Chapitre 3
לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ אָנֹכִי הָרִיתִי עָמָל וָכָעַס:
3:1
Le voilà donc celui pour lequel je m’afflige !
הֲטוֹב הֱיוֹת גִּזְרַת סַפִּיר אֲשֶׁר כָּזֶה לְמִקְרֶה וָפֶגַע כְּמַטָּרָה לַחֵץ:
3:2
Sans cesse contre lui le sort jaloux dirige
Un trait plein de venin par la haine aiguisé ;
הֲנָכוֹן הִתְעַתְּדוֹ לְבוּז וּלְקָלוֹן כְּאַחַד הָרֵיקִים:
3:3
הַיֵּאוֹת שְׂאֵתוֹ עֹל וְחֶרְפָּה בִּנְעוּרָיו וּבִזְקֻנָיו:
3:4
Lui si noble et si grand, il se voit exposé,
Dès son enfance ainsi qu’au déclin de sa vie,
Aux coups de l’injustice et de l’ignominie.
אֵיךְ יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם דָּמֵה לְבַר־אֱלָהִין:
3:5
Pourquoi, quand Dieu l’admet au céleste banquet
Sur la terre, le sage est-il seul et muet ?
רֹעֶה אֱמוּנָה אֵיכָה יִרְעֶה רוּחַ מַרְבִּיץ חָכְמָה וּמוּסָר אֵיכָה יִרְבַּץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ:
3:6
Pourquoi le défenseur de la sainte croyance,
Le soutien dévoué des mœurs, de la science,
Passe-t-il tous ses jours à se paître de vent,
Pour succomber enfin sous son fardeau pesant ?
נִשְׁעָן עַל בִּינָתוֹ לְהִמָּלֵט אֵיךְ חָכְמָתוֹ לֹא עָמְדָה לוֹ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ אֵיךְ תִּרְפֶּינָה יָדָיו:
3:7
Il attend son salut de son intelligence,
Comment est-il trahi par sa propre prudence ?
Rien ne peut de sa foi troubler la pureté,
Et sous ses pas le sol manque de sûreté !
אוֹ אִם תַּחַת מְסִבּוֹת יִתְהַפֵּךְ לָמָּה זֶה יִגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ כְּבַהֲמוֹת שָׂדַי וְחַיְתוֹ יָעַר:
3:8
Il sait à tant de maux plier son caractère,
Et cependant il meurt !…. Il retourne à la terre
Vil cadavre, semblable aux bêtes des forêts,
לָמָּה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בֵּין רְגָבִים יְדֻבָּקוּ תַּחַת צֶאֱלִים תִּשְׁתַּפֵּכְנָה:
3:9
Rongé de vers, ou bien engraissant les guérets !
אֵיךְ לִגְוִיָּה בִּמְחוּגָה אֱלֹהִית מְתֹאָרֶת יְיָ אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל:
3:10
Pourquoi Dieu voulut-il confondre dans l’abîme
Un diamant si pur, un être si sublime,
L’ouvrage le plus beau de sa divine main ?
רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה וְאֵין מְנַחֵם מִמְּלֶאכֶת יְיָ בְּשׁוּבָהּ נְמִבְזֶה וְנָמַס:
3:11
Quand je vois ainsi l’homme un objet de dédain,
מֵאֲרָזִים נִטָּעוּ בְאֶצְבַּע אֱלֹהִים כִּי יַעֲלֶה הַכּוֹרֵת עֲלֵיהֶם:
3:12
Quand je le vois tomber, victime résignée,
Comme un cèdre puissant vaincu par la cognée,
אָבִינָה בֶּאֱנוֹשׁ אַבְחִינָה יְצִירָתוֹ וְלֹא מָצָאתִי בָהּ חֶסְרוֹן רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה:
3:13
Je pleure…. car voilà cet être, enfant du ciel,
Qui serait sans défaut s’il n’était pas mortel ?
Chapitre 4
מְקוֹר חַיִּים הֵכִין לָנוּ הַטֶּבַע בְּחָכְמַת בּוֹרְאוֹ הִשְׁאִיר לָנוּ בְּהַשְׁאִיר נַפְשׁוֹתֵינוּ אַחֲרָיו בְּרָכָה:
4:1
Que dis-je ?… Le Seigneur, en sa grâce infinie,
Daigna verser en nous la source de la vie,
Le Tout-Puissant, l’Auteur de la terre et des cieux
Anéantirait-il son souffle précieux ?
Non, non, il ne rompt pas son existence entière :
L’âme, image de Dieu, survit à la matière.
בָּהּ נוּכַל הִתְנַחֵם מִמַּעֲשֵׂה הַהֶבֶל וּמֵעִצְבוֹן הַהֶעֱדָרִים:
4:2
Homme, réjouis-toi dans cette vérité !
Qu’importe que mon corps ne soit que vanité,
Que je ne trouve ici que honte et que misère,
Que de terre formé je retourne à la terre ?
תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים יֵשׁ־לָנוּ בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וּמַה תִּתְאוֹנֵן בֶּן אֲדָמָה כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר:
4:3
Mon âme rentrera, d’un élan radieux,
Au séjour du bonheur, d’un repos glorieux !
מוֹשַׁב אֱלֹהִים תְּקַוֶּה לָשֶׁבֶת שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ וּמַה תִּדְאַג פֹּה לְהִפָּקֵד כְּלֵי מִלְחָמָה:
4:4
Si j’ai bien combattu, pourquoi posant les armes,
Quitterais-je à regret ce passage de larmes ?
דִּמִיתָ הֱיוֹת מִבְּנֵי עֲלִיָּה וּמָה יְחַסֶּרְךָ עֲזִיבַת שָׁפֵל וּמוֹרָד:
4:5
Pour qui remonte à Dieu, vers les splendeurs du ciel,
אַף כִּי מַחֲמַדֵּי תֵבֵל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ סַלּוֹנִים וְסָרָבִים הֵם אִתָּנוּ:
4:6
Les plaisirs d’ici-bas ne sont qu’absynthe et fiel !
מִיּוֹם אֲשֶׁר פָּקַד יְיָ אֶת הָאֲדָמָה לְהַסְגִּיר בְּגוּשֶׁיהָ רוּחַ חַיִּים הַלֵּזוּ וַתְּהִי לְאָדָם. הֵן הֵמָּה אָרְבוּ לְדָמוֹ וְהֵם הָיוּ בְּעוֹכְרָיו:
4:7
Du jour où le Très-haut voulut que la poussière
Revêtît notre esprit d’une motte grossière,
Du jour où l’homme enfin commença d’exister,
Rien ne l’a réjoui que pour le contrister.
S’il cueille quelques fleurs dans les sentiers du monde
Sur sa tête sans cesse une tempête gronde,
הַחֲשָׁקִים מַחֲשַׁכִּים וּכְלֵי הַנְּשָׁקִים שַׂקִּים:
4:8
הַפְּנִינִים צְנִינִים וְהַשּׁוֹשַׁנִּים קִמְּשׁוֹנִים:
4:9
הָרְהָבִים לְהָבִים וְהַזְּהוּבִים זְבוּבִים:
4:10
וְתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם שִׁדָּה וְשִׁדָּתִין:
4:11
Ce qui fait son plaisir sa force et son orgueil,
N’est que pour le plonger dans un lugubre deuil ;
Ses armes et son or, ses perles et ses roses
L’importunent bientôt par leurs métamorphoses ;
Et le succès pour lui n’est qu’un démon moqueur.
וְאַתָּה תְּבַקֵּשׁ לְךָ תוֹעֵבוֹת גְּדוֹלוֹת כָּאֵלֶּה אַל תְּבַקֵּשׁ:
4:12
Pauvre mortel, résiste aux désirs de ton cœur.
וּמַה לַעֲשׂוֹת רַק לְהַנְהִיג הַזְּמָן כְּהַנְהִיגְךָ חָבֵר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:
4:13
Le Temps c’est un ami pervers et variable
Qu’on chérit et qu’on cherche à rendre plus traitable.
תְּאָהֳבֵהוּ אֲבָל עַל פִּי מִדּוֹתָיו תְּיַסְּרֵהוּ אֲבָל כְּפִי תְכוּנוֹתָיו:
4:14
תִּשְׂמַח בִּמְעַט הַמֻּשָׂג מִתּוֹעֲלוֹתָיו וְהַשָּׂגָתוֹ וְעֵינֵי הַבְּחִינָה תַּעֲצִים מֵרְאוֹת בְּמַה שֶׁיִּתְרַשֵּׁל מֵהוֹעִיל אוֹ שֶׁיַּזִּיק:
4:15
S’il t’est doux, dis : « c’est bien ! » ; dis : « c’est bien ! » s’il te nuit.
אֶפֶס כִּי חֶבְרַת הַזְּמָן מִצִּלְלֵי עֶרֶב מְהִירַת הַנְּטִיָּה:
4:16
C’est une ombre du soir ou du soleil qui luit
כְּעֶלֶם יֶאֱסוֹף אֶל יָדוֹ נִיצוֹץ הַשֶּׁמֶשׁ מְלֹא קֻמְצוֹ וּכְפִתְחוֹ עוֹמֵד מַרְעִיד כִּי אֵינֶנּוּ רוֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ:
4:17
Un rayon qu’un enfant empoigne, plein de joie,
Et cherche en vain des yeux, quand sa main se déploie ?
Chapitre 5
רְאֵה זֹה רָעָה חוֹלָה לֹא זֹרָה וְלֹא חֻבָּשָׁה. בְּהִתְעַצֵּם תְּשׁוּקַת מַשְׂכִּיל לְתַכְלִיּוֹת בְּלֹא הוֹעִיל:
5:1
Ô qui viendra porter un baume adoucissant
Sur ce mal pour lequel l’art se montre impuissant !
L’homme fait consister l’emploi de la sagesse
(Présent dont à lui seul le ciel a fait largesse)
בְּהַגְדִּילוֹ מֹעֵצוֹת נִמְרָצוֹת וְעֶשְׁתּוֹנוֹת מִשְׁתַּנּוֹת לְהַרְבּוֹת מֹהַר וּלְהַרְחִיב מַתָּן נְטוּשִׁים עֲלֵי אֶרֶץ בְּחָלְפוֹ. נֶעֱזָבִים אַחֲרֵי נָפְלוֹ:
5:2
À combiner des plans, à trouver des ressorts
Pour augmenter ses biens, pour grossir ses trésors :
Ses trésors… qu’à la terre il faut qu’il abandonne
Lorsqu’il tombe, semblable à la feuille d’automne !
כִּי מַה חֶלְקוֹ בְּבֵיתוֹ מִכָּל עָמָל שֶׁיַּעֲמוֹל לִגְוִיָּתוֹ וְאַדְמָתוֹ מִלְּבַד אֲרוּחַת תָּמִיד וּמַעֲשֵׁה שֻׁלְחָנוֹ:
5:3
Pourquoi donc entourer le corps de tant de soins ?
Il suffit de pouvoir contenter ses besoins,
וּשְׁאָר מִכְמַנָּיו וּבָתֵּי נְכֹאת וּצְרִי אֲשֶׁר הִפִּיל לְנַפְשׁוֹ חֲבָלִים בִּנְעִימוֹתָם מַה כִּשְׁרוֹן לוֹ מֵהֶם כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו:
5:4
Le reste est superflu. Je me trompe !… le reste
אַף כִּי הֵם יִהְיוּ לוֹ לְמוֹקֵשׁ בְּרוֹמְמוֹ חֶלְקֵי נַפְשׁוֹ הָעֲבָדִים וְהַעֲבִידוֹ הַחָפְשִׁי מֵהֶם הֶחָשׁוּב:
5:5
Favorable aux seuls sens, à l’esprit est funeste.
כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר חֶבְרַת פְּחוּתֵי כֹּחוֹתָיו יִנָּתֵן לָהּ וּבְכָל אֲשֶׁר יְאַוּוּ הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:
5:6
C’est par lui que, volant de plaisirs en plaisirs,
L’homme ne sait plus mettre un frein à ses désirs ;
וְכַכֶּלֶב יְחִידָתוֹ בְּיַרְכָתַיִם תֵּרָדַם יְחִידָה הִיא וְהִיא מִתְנַכֵּרָה:
5:7
Tandis qu’il méconnaît sa céleste nature,
Et la laisse dormir, en un coin, sans culture,
Comme un chien qu’on relègue au fond de la maison.
אִם יְבַקְשׁוּ תְּבוּנוֹת מִפִּיהוּ תִּסָּכֵל עֲצָתוֹ יֵאָלֵם:
5:8
En vain veut-il plus tard rappeler sa raison,
נִתְּקוּ מוֹרָשָׁיו כְּהִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ בְּיִרְאָה וָרָעַד:
5:9
Tel qu’un fil qui se brise au contact de la flamme,
Ainsi de ses pensers se déchire la trame.
הֲזֶה פֹּעַל חָכָם הַיִּמְתַּק נְזִיד עֲדָשִׁים בּוֹ תִּמָּכֵר בְּכוֹרָה:
5:10
Quel esprit de travers, quel goût désordonné,
Que d’offrir pour un mets son droit de premier né !
אוֹ הַיִּיטַב מְלֹא כַף נַחַת חֲלוּשׁ מֻשָּׂג מִמְּלֹא חָפְנַיִם אֶלֶף עָמָל מַכְאִיב:
5:11
הֲטוֹב שֶׁיָּשִׂישׂוּ בְנֵי מֵעַי וְנַפְשִׁי תֶּאֱבַל אַדְמָתִי עֶצֶם תֶּאֱדַם וְנִשְׁמָתִי תֵּשַׁם:
5:12
Que d’accorder au corps quelques courtes délices,
Qui se changent pour l’âme en longs et durs supplices !
וּמַה יִתְרוֹן מוֹלֵךְ בְּחֶזְיוֹן לַיְלָה וּבְחֶזְקָתוֹ וְגוֹבַהּ לִבּוֹ יֵעוֹר וְהִנֵּה חֲלוֹם:
5:13
אוֹ בַּמַרְאָה יִתְוַדָּע יִתְחַכֵּם. אֵלָיו יֵאָסְפוּ עֶדְרֵי בַעֲלֵי אֲסוּפוֹת וְהֵקִיץ וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ:
5:14
Eh ! que sert de rêver en dormant qu’on est roi,
Ou qu’au monde savant on peut faire la loi ?
Les yeux s’ouvrent, hélas ! et ne voient que le vide !
אוֹי לוֹ אִישׁ זְרוֹעַ שֶׁיִּפּוֹל וּזְרוֹעוֹ תִּשָּׁבֵר:
5:15
אִי לוֹ אִישׁ זְרוֹעַ אֶרֶץ תִּנְחֲלֵהוּ כִּי לֹא לוֹ יִהְיֶה הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִירַשׁ אָרֶץ:
5:16
Mortel ambitieux, de richesses avide,
Ainsi s’échappera le fruit de tes efforts,
Quand le sol s’ouvrira pour recueillir ton corps !
Chapitre 6
וְרָעָה עוֹד מִזֹּאת עֹצֶם תְּשׁוּקַת אִישׁ הַהֲמוֹנִי שֶׁיַּגִּיעוּ תְּקוּפוֹת הַיָּמִים לְהַגִּיעַ לִמְבֻקָּשָׁיו וְאוּלַי עִם זֶה לִרְאוֹת בְּרָעָתוֹ:
6:1
Mais le dirai-je ?… il est un mal plus grand encore
Que cette soif de biens dont l’ardeur nous dévore !
Le vulgaire aimerait que le Temps, dans son cours,
Plus rapide, abrégeât les heures et les jours,
Pour le faire toucher au terme imaginaire
Qui doit combler ses vœux, d’après ce qu’il espère.
Hélas ! ce Temps qu’il ose accuser de lenteur,
N’est que trop prompt peut-être à lui porter malheur ;
כָּלְתָה נַפְשׁוֹ שֶׁתִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ תִּגָּלֶינָה:
6:2
Et la fin de l’année à laquelle il aspire,
Peut-être des chagrins lui réserve le pire !
וְאֵיכָה יִשְׁמוֹר מַה מִלַּיְלָה שֶׁבִּין־לַיְלָה יֹאבֵד:
6:3
Celui dont l’existence est finie en un jour,
Devrait-il de la nuit souhaiter le retour ?
אוֹ יֹאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב בּוֹ יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ:
6:4
L’être qui va périr lorsque le soir approche
Au soleil trop tardif peut-il faire un reproche ?
Et l’homme ose exprimer ce désir insensé :
« Que le jour d’aujourd’hui n’est-il déjà passé ! »
אֵיךְ יִשְׁאַף צֵל אֲשֶׁר עִם נוּס הַצְּלָלִים יָנוּס לֵחוֹ וְשָׁאַף צַמִּים חֵילוֹ:
6:5
De ses jours il est loin de connaître le nombre,
Et dès le matin même il languit après l’ombre !
אוֹ יִבְטַח עַל חֶבְרַת נִשְׁמָתוֹ וְגֵווֹ כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתָהּ:
6:6
Qu’il se peut que son âme et son corps, vers le soir,
Rompent leur union qui le remplit d’espoir ;
יְצַפֶּה לְיוֹם יִסָּפֶה יְחַכֶּה לְקֵץ יָמִים יָקוּץ בְּאֵימִים:
6:7
לְמוֹעֲדִים יִמָּעֲדוּ רַגְלָיו לְשָׁנִים יִשְׁתַּנּוּ סְדָרָיו לִשְׁמִיטוֹת יִשָּׁמֵט לְיוֹבְלִים יִתְאַבֵּל:
6:8
Que les bien-aimés jours, semaines, mois, années
Abaissent sa grandeur, changent ses destinées ;
Qu’enfin temps fériés, sabbath et jubilé
Pour des justes sujets le trouvent désolé !
נִכְסְפָה נַפְשׁוֹ שֶׁיַּכְסִפוּ פָנֶיהָ תִּשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה חִכְּתָה שֶׁתֻּכֶּה בְּלִי חֶמְלָה:
6:9
Est-ce donc pour hâter sa misère et sa honte,
Que son cœur est si vif et son âme si prompte ?
הַעַל זֹאת לֹא שַׂמְתָּ לִבְּךָ בִּרְצוֹתְךָ לְדַלֵּג בִּמְהִירוּת כְּהֶרֶף עַיִן מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית הַשָּׁנָה:
6:10
Qu’il voudrait d’un seul bond être à la fin de l’an,
Quand à peine il se trouve à son commencement
וְאִם חָשַׁקְתָּ עֲבוֹד הָאֲדָמָה כַּעֲבוֹד אֱלֹהִים לְאַהֲבָה אֵיךְ תְּאַוֶּה יוֹם תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ אֵין זֶה כִּי אִם רוֹעַ לֵב:
6:11
Que ton impatience est bizarre, ô vulgaire !
Ton cœur fantasque et vain éprouve pour la terre
Cet amour qu’il devrait éprouver pour son Dieu, —
Et sans cesse à la terre il voudrait dire adieu !…
Chapitre 7
אִם לֹקַחַת נַפְשִׁי שֶׁמֶץ מִנְּתִיבוֹת כָּאֵלֶּה לָמָּה לִּי חַיִּים:
7:1
Eh ! pourquoi suis-je donc ? Qu’ai-je besoin de vivre,
Du moment que mon âme est disposée à suivre,
Ne fût-ce que de loin, de semblables sentiers ?
אִם קָצַר מַסָּעִי וּמַהֲלָכִי אֶל מְחוֹז הַחֵפֶץ מַה יוֹעִילֵנִי בְּמַעְבְּרוֹת כִּי אָרְכוּ לִי שָׁם הַיָּמִים:
7:2
Voudrai-je consumer des jours, des mois entiers
À courir, à rester dans des lieux de passage,
Sans arriver au but de mon pélerinage ?
אִם לְהַשָּׂגַת תַּכְלִית רָחוֹק נִבְרֵאתִי וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי מִתְעַצֵּל טוֹמֵן יָד נִלְאֶה לְהָשִׁיב אֶל שׁוֹלְחִי דָּבָר:
7:3
מַה תַּמְרִצֵנִי שֵׂיבָה טוֹבָה וּשְׁנוֹת חַיִּים שֶׁיּוֹסִיפוּ לִי מַה יֹסִיף וּמַה יִתֵּן:
7:4
Aurai-je du profit, m’estimerai-je heureux,
À voir mes ans s’accroître et devenir nombreux,
Si, créé que je suis pour une fin lointaine,
Je marche lentement et ne prends point de peine,
À rendre une réponse à qui m’en a chargé ?
אִם לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתִּי שֻׁלַּחְתִּי הֵנָּה וַאֲנִי רְפֵה יָדַיִם נְגוּעַ הַטִּיּוּל מֻכֵּה הַבַּטָּלָה:
7:5
מַה יֵיטִיב וּמַה יָּרֵעַ שִׁבְתִּי הַבַּיִת מְעָט אוֹ הַרְבֵּה:
7:6
Qu’importe mon séjour plus ou moins prolongé
Sur la terre où m’appelle une pénible tâche,
Si courbé sous le poids d’une oisiveté lâche,
J’aime à me promener et ne fais jamais rien ?
וְאִם רֹאֶה אָנֹכִי הָרָעוֹת וְהַטּוֹב וּבָחוֹר בַּטּוֹב בְּלִי אֵדַע מַה טּוֹב כִּי אֵדַע וְכִי אָבִין:
7:7
De mon don de connaître et le mal et le bien,
Je ne découvre pas le sensible avantage,
Si j’ignore du bien le volontaire usage ?
וְכִי אוֹמַר מַה מָתוֹק לְחִכִּי דַּרְכִּי מַה טּוֹבוּ כָּל מַעְיָנַי לְעֵינַי:
7:8
Rien ne me sert non plus pour me justifier,
De dire, en ayant l’air de me glorifier :
« Que mon plan de conduite et ma commode voie,
Me plaisent à moi-même et me comblent de joie ! »
הַתִתְאַמֵּת בְּחִירָתִי הַיֵּאָמֵן דְּבָרִי כִּי יִיטַב לְנַפְשִׁי אֹרַח אֶבְחָרֵהוּ הֲיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ:
7:9
Depuis quand suffit-il de quelques agréments
Pour rendre bon mon choix, et vrais mes jugements ?
Le chemin où je vais, dès qu’il plaît à mon âme,
Aux yeux de l’Éternel est-il exempt de blâme ?
אוֹ הֲתִישַׁר דַּרְכִּי לִדְרוֹךְ עַל בָּמֳתֵי גַּאֲוָתִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי:
7:10
Ou bien, s’il me paraît que la route, où mon cœur
Pense de son orgueil atteindre la hauteur,
Répond aux vœux secrets de ma propre nature,
Sera-t-elle aussitôt conforme à la droiture ?
הַאֶתְעַצֵּם כִּי נָסַכְתִּי מִלְכִּי יִשְׁפַּר עָלַי אִם בַּחֲצַר מַלְכִּי שֶׁקֶר נִסְכִּי:
7:11
אוֹ כִי אַעֲרִיץ עֲצָתִי הַנְּבָלָה אִם נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים הֲמוֹנַי יַעֲרוֹץ:
7:12
Si le Roi redouté dans le conseil des saints,
Déclare mensongers mes superbes desseins,
En rompant tout d’un coup ma force et ma puissance,
Oserai-je chétif, en prendre la défense ?
אוֹ כִי אַאֲמִיר אִמְרָתִי אִם מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה:
7:13
De mes discours encor me montrerai-je fier,
Alors qu’il m’en revient, hélas ! un fruit amer !
Sources — Texte hébreu : Bechinat Olam, Vilna, 1879, numérisé par la Bibliothèque nationale d’Israël, via Sefaria [domaine public] · Traduction française : L’Examen du Monde, suivi de la Prière des Memine. Poèmes hébreux de Rabbi Jedaïah Hapenini, traduits en vers français par Jacques Schwab, rabbin de Rixheim. Mulhouse, imprimerie de J. P. Risler, 1864 [aucune version numérisée disponible en ligne ; transcription établie d’après l’exemplaire imprimé] · Police hébraïque : Ezra SIL (SIL, OFL)