Chapitre 32:1-43

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃

ינצת אהל אלסמאואת חתי אתכלם ויסמע אהל אלארץ̇ אקואל פאי

« Écoutez, cieux, je vais parler ; Et que la terre entende les paroles de ma bouche.

Que les habitants des cieux soient attentifs pour que je parle, et que les habitants de la terre écoutent les paroles de ma bouche !

יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃

וידר כאלמטר בת̇י ותהטל כאלטל מקאלתי כאלטש עלי אלכלא וכאלרד̇אד̇ עלי אלעשב

Que mon enseignement s’épande comme la pluie, Que mon discours distille comme la rosée. Comme la bruyante ondée sur les plantes. Et comme les gouttes pressées sur le gazon !

Que mon éloquence coule comme la pluie et que ma parole ruisselle comme la rosée, comme l’ondée sur l’herbe et comme les gouttes d’eau qui se succèdent sur le gazon.

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃

לאני אדעוכם באסם אללה פאעטו אלכבריא לרבנא

Car c’est le nom de l’Éternel que je proclame ; Rendez hommage à notre Dieu !

Car je vous invoque au nom de Dieu ; rendez donc hommage à la grandeur de notre Maître,

הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פׇּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כׇל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃

אלכ̇אלק אלצחיח פעלה אלד̇י ג̇מיע סירה באלחכם אלטאיק ד̇ו אלאמאנה לא ג̇ור ענדה הו אלעדל אלמסתקים

Lui, notre rocher, son œuvre est parfaite, Toutes ses voies sont la justice même ; Dieu de vérité, jamais inique, Constamment équitable et droit.

au Créateur dont l’œuvre est parfaite, dont toutes les voies sont (conformes) à la justice, au Tout-Puissant en qui est la vérité et en qui on ne trouve aucune iniquité, qui est équitable et droit.

שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃

אפסד אמאמה לא כאוליאה לכן אלמעיבין אלג̇יל אלעסר אלמנפתל

Est-ce lui qui a condamné ses enfants ? Non, c’est leur propre indignité, ô race perverse et tortueuse !

Elle s’est corrompue devant lui, non pas comme ses élus, mais comme des gens couverts de taches, cette race perverse et tortueuse.

הַ לְיְהֹוָה֙ a תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃

אללה תכאפון בהד̇ה אלאפעאל יא שעב ג̇אהל גיר חכים אליס הו מנשיך קאניך הו צנעך ואתקנך

Est-ce ainsi que vous payez Dieu de retour, Peuple insensé et peu sage ? N’est-il donc pas ton père, ton créateur ? N’est-ce pas lui qui t’a fait et qui t’a organisé ?

Est-ce par des actions pareilles que vous payez Dieu de retour, ô peuple sot et nullement sage ? N’est-ce pas lui qui t’a produit, créé, qui t’a fait et organisé ?

זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃

אד̇כר איאם אלדהר פתפהם סנין ג̇יל וג̇יל סל אבאך ויכ̇ברך אשיאכ̇ך ויקולון לך

Souviens-toi des jours antiques, Médite les annales de chaque siècle ; Interroge ton père, il te l’apprendra, Tes vieillards, ils te le diront !

Souviens-toi des jours d’autrefois et médite les années des générations passées ; interroge ton père, il te l’apprendra, tes anciens et ils te le diront.

בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

אן אלעאלי מן חית̇ אנחל אלאמם ופרק בני אדם אוקף מן תכ̇ם אלאמם אחצא בני אסראיל

Quand le Souverain donna leurs lots aux nations, Quand il sépara les enfants d’Adam, Il fixa les limites des peuples D’après le nombre des enfants d’Israël,

Le Très-Haut, quand il donna aux nations leurs propriétés et dispersa les fils d’Adam, retint des territoires des nations le compte des enfants d’Israël.

כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃

לאן צפוה אללה שעבה אליעקוב פצ̇לה וכיאצתה

Car ce peuple est la part du Seigneur ; Jacob est le lot de son héritage.

Car ce peuple appartient à Dieu, et Jacob est son élu et sa propriété.

יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃

כפאה פי ארץ̇ אלבריה ופי תיה פלאה אלסמאואה אחאט בה ופהמה וחפטיה כג̇נין עינה

Il le rencontre1 dans une région déserte, Dans les solitudes aux hurlements sauvages ; Il le protège, il veille sur lui, Le garde comme la prunelle de son œil.

Il l’a pourvu dans le désert et quand ce peuple errait dans des terres incultes, il l’a protégé, a veillé sur lui et l’a gardé comme la prunelle de ses yeux.

כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃

כאלנסר יתייר עלי וכרה ועלי ג̇ואזלה ירפרף יבסט ג̇נאחיה פיאכ̇ד̇הם ויחמלהם עלי רישה

Ainsi l’aigle veille sur son nid, Plane sur ses jeunes aiglons ; Déploie ses ailes pour les recueillir, Les porte sur ses pennes robustes.

Comme l’aigle veille sur son nid et plane sur ses aiglons, il déploie ses ailes, prend ses aiglons et les emporte sur ses pennes ;

יְהֹוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃

כד̇אך אללה סירה פראדא וליס מעה מעבודאת אכ̇ר

Seul, l’Éternel le dirige, Et nulle puissance étrangère ne le seconde.

ainsi Dieu l’a conduit à lui seul, sans le concours d’aucune autre divinité.

יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־[בָּ֣מֳתֵי] (במותי) אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃

וארכבה עלי קמאקם אלארץ̇ חתי אכל מן נמו אלריאץ̇ וכאנה ארצ̇עה אללבן מן אלחג̇ר ואלעסל מן אלצואן אלצלדי

Il l’a fait monter victorieusement2 sur les hauteurs de la terre Et jouir des produits des champs ; L’a nourri avec le miel des rochers, Avec l’huile de la roche pierreuse,

Il l’a fait monter sur les hauteurs de la terre, au point de lui faire manger les produits des vergers ; c’est comme s’il l’avait nourri du lait sortant de la pierre et du miel fourni par le dur rocher,

חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃

סמן אלבקר ולבן אלגנם מע שחום אלכ̇ראף וכבאש בני אלבת̇ניה ואלעתדאן מע לב דרמך אלחנטה וכאן דם אלענב ישרבה כ̇מרא

Avec la crème des vaches, le lait des brebis, Les gras agneaux, les béliers de Basan et les boucs, Avec la moelle exquise du froment ; Et tu buvais le sang vermeil du raisin.

de la crème de la vache, du lait des brebis, ainsi que de la graisse des agneaux, des béliers de Basan et des boucs et encore de la moelle exquise du froment ; c’est comme si le sang du raisin l’abreuvait de vin.

וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃

פלמא סמן אלמוצוף כד̇אך בטר אד̇ קיל לה קד סמנת וגלט̇ת וג̇סות פתרך אלאלאה אלד̇י צנעה ואמתחן מעתמד גות̇ה

Yechouroun3, engraissé, regimbe — Tu étais trop gras, trop replet, trop bien nourri — Et il abandonne le Dieu qui l’a créé. Et il méprise son Rocher tutélaire !

Lorsque le peuple élu se fut engraissé ainsi, il regimba quand on lui dit : Tu es devenu gros, gras et dur ; alors il abandonna le Dieu qui l’avait créé et méprisa le soutien de son salut.

יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃

ואגארוה באג̇נביין ובמכארה יגצ̇בונה

Ils l’irritent par des cultes étrangers ; Ils l’outragent par leurs abominations.

Il l’irrita par des divinités étrangères, et par ses actes abominables il excita sa colère.

יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃

יד̇בחון ללשיאטין וליסת באלהה והי מעבודאת לם יערפוהא ג̇דד ג̇את מן קריב ולם יעב בהא אכ̇יאר אבאיכם

Ils sacrifient à des démons qui ne sont pas Dieu, À des déités qu’ils ne connaissaient point ; Déités nouvelles, de fraîche date, Que n’avaient pas redoutées vos pères.

Il sacrifia aux démons qui ne sont pas Dieu, aux idoles qu’il ne connaissait point, à de nouveaux venus que les meilleurs de tes ancêtres n’avaient pas aperçus,

צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃

פקיל לה אלכ̇אלק אלמנשיך תנסי ואלטאיק אלמבתדיך

Et le Rocher qui t’engendra, tu le dédaignes. Et tu oublies le Dieu qui t’a fait naître.

On l’avertit : Tu oublies le Créateur qui t’a produit et le Tout-Puissant à qui tu dois ton origine.

וַיַּ֥רְא יְהֹוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃

פלמא ראי ד̇לך אללה פרפצ̇הם ממא אגצ̇בוה מנהם אלבנון ואלבנאת

À cette vue, le Seigneur s’est indigné ; Ainsi outragé par ses fils, par ses filles,

En voyant cela, Dieu rejeta ce peuple parce que ses fils et ses filles avaient excité sa colère.

וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃

פקאל אחג̇ב רחמתי ענהם אוריהם מא עאקבתהם לאנהם ג̇יל מתקלב בנון לא אמאנה פיהם

Il a dit : Je veux leur dérober ma face. Je verrai ce que sera leur avenir ; Car c’est une race aux voies obliques, Des enfants sans loyauté.

Il dit : Je retirerai d’eux ma miséricorde, je leur montrerai quelle sera leur fin, car ils sont une race perverse, des enfants sans foi.

הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃

כמא אנהם אכאדוני בגיר אלאה ואגצ̇בוני בגרוראתהם כד̇אך אני אכידהם בלא שעב ובקביל ג̇אהל אגיט̇הם

Eux m’ont irrité par des dieux nuls, M’ont contristé par leurs vaines idoles ; Et moi je les irriterai par un peuple nul, Je les contristerai par une nation indigne.

De même qu’ils m’ont irrité par qui n’est pas Dieu et excité ma colère par leurs vanités, ainsi je les combattrai par qui n’est pas peuple et je les affligerai par une tribu sans intelligence.

כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃

לאן אלנאר תנקדח מן גצ̇בי פתתוקד אלי אספל אלת̇רי ותאכל אלארץ̇ ונבאתהא חתי תסטע אסאס אלג̇בל

Oui, un feu s’est allumé dans ma colère, Dévorant jusqu’aux profondeurs de l’Abîme ; Il a consumé la terre et ses productions. Embrasé les fondements des montagnes.

Car le feu de ma colère s’enflammera, puis se propagera jusqu’an plus profond de l’abîme ; il dévorera la terre et les plantes, embrasera jusqu’au fondement de la montagne.

אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃

כד̇אך אזידהם שרורא וסהאמי אפרקהא פיהם

J’entasserai sur eux tous les malheurs ; Contre eux j’épuiserai mes flèches.

Ainsi j’augmenterai leurs malheurs et je répandrai mes flèches parmi eux ;

מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃

סג̇אר אלג̇וע וחמי אלוהג̇ וחתף אלמר ואסנאן אלבהאים אטלקהא פיהם מע חמיה זואחל אלתראב

Exténués par la famine, Dévorés par la fièvre et des pestes meurtrières, J’exciterai contre eux la dent des carnassiers, Et le venin brûlant des reptiles.

les ardeurs de la faim, la chaleur de la fièvre brûlante et la mort amère et la dent des carnassiers, je les enverrai contre eux en même temps que le venin de ceux qui rampent dans la poussière.

מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃

וסיף מת̇כל מן כ̇ארג̇ והיבה מן אלכ̇דור חתי אלשאב חתי אלעאתק ואלרצ̇יע מע ד̇וי אלשיבה כ̇אפה

Au-dehors, l’épée fera des victimes, Au-dedans, ce sera la terreur : Adolescent et jeune vierge, Nourrisson et vieillard.

L’épée fera des victimes au dehors et la terreur en dedans ; jusqu’à l’adolescent avec la jeune vierge et jusqu’au nourrisson avec le vieillard la craindront.

אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃

ולקד קלת אתקצאהם באסתחקאק ואעטל מן בין אלנאס ד̇כרהם

J’aurais résolu de les réduire à néant, D’effacer leur souvenir de l’humanité,

Déjà je disais : J’irais avec eux jusqu’au bout, et je ferais disparaître leur souvenir parmi les hommes,

לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהֹוָ֖ה פָּעַ֥ל כׇּל־זֹֽאת׃

לולא אנא אחד̇ר להם כיד אלעדו לילא ינכר ד̇לך אעדאוהם כילא יקולו ידנא קד עלת וליס אללה פעל בהם כל הד̇ה אלאמור

Si je ne craignais le dire insultant de l’ennemi Et l’aveuglement de leurs persécuteurs, Qui s’écrieraient : « C’est notre puissance qui triomphe, Ce n’est pas l’Éternel qui en est la cause. »

si je ne redoutais pas pour eux l’artifice de l’ennemi, que leurs adversaires méconnaissant cela ne disent : Notre main a triomphé et ce n’est pas Dieu qui a fait tout cela.

כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃

לאנהם קביל מצ̇יע אלחכמה וליס פיהם פהם

Car c’est une race aux idées fausses4 ; Ils sont dépourvus d’intelligence.

Car (ces ennemis) sont une nation dépourvue de sagesse et privée d’intelligence.

ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃

ולו תחכמו לעקלו כ̇לה יפהמון בהא עאקבתהם

S’ils étaient sages, ils y réfléchiraient ; Ils seraient frappés de ce qui finit par leur arriver :

S’ils étaient devenus sages, ils réfléchiraient là-dessus et comprendraient par là quelle sera leur fin.

אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהֹוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃

והו אן יקולו כיף יקלב אלואחד אלפא ואת̇נאן יהרבון רבוה לולא אן מעתמדהם אסלמהם ואללה אמכן מנהם

« Comment un seul homme pourrait-il en poursuivre mille, Deux, mettre en fuite une myriade, Si leur Protecteur ne les eût vendus, Si l’Éternel ne les eût livrés ?

Alors ils diraient : Comment un seul homme pourrait-il en poursuivre mille, deux mettre en fuite une myriade, si leur soutien ne les avait pas livrés et si Dieu ne les avait pas vaincus.

כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃

אנה ליס כמעתמדנא מעתמדהם ולא אעדאונא יפקהון

Car leur Protecteur ne ressemble point au nôtre, Et nos ennemis sont une race à part.

Certes leur soutien n’est pas comme notre soutien, et nos ennemis ne savent pas juger ;

כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃

אנהם יעאקבון כאן מן ג̇פן סדום ג̇פנהם ומן דואלי עמרה כד̇אך ענבהם ענאב אלסם וענאקידהם מרה להם

De fait, leur vigne tient de la vigne de Sodome, Et leur terroir, des campagnes de Gomorrhe ; Leurs raisins sont des baies vénéneuses, Ce sont des grappes amères que les leurs.

ils seront châtiés comme si leur vigne venait des vignes de Sodome et des treilles de Gomorrhe ; aussi leurs raisins sont des raisins vénéneux et les grappes sont amères pour eux,

חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃

וכחמיה אלתנאנין כ̇מרהם וסם אלרקש מנהא אלצ̇אריה

Leur vin, c’est la bave des serpents, C’est le poison meurtrier des vipères ! »

et leur vin est comme le venin du serpent, comme le poison de l’espèce tachetée, qui est la plus violente.

הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָת֖וּם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃

אלא אן ג̇מיע ד̇לך מכנוז ענדי ומכ̇תום פי כ̇זאיני

— Certes, ceci est mon secret ; Il est scellé dans mes archives.

Tout cela n’est-il pas réservé chez moi, scellé dans mes trésors ?

לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃

ולי אלאנתקאם ואלתופיה פי וקת תזול אקדאמהם אנה מא אקרב יום תעסהם ואסרע אלמעדאת להם

À moi la vindicte et les représailles, Vienne l’heure où leur pied doit glisser ; Car il approche, le jour de leur catastrophe, Et l’Avenir accourt sur eux !

À moi appartiennent le châtiment et la rétribution à l’époque où leurs pieds glisseront. Ô combien est proche le jour de leur catastrophe ! Et avec quelle promptitude arrive ce qui est préparé pour eux !

כִּֽי־יָדִ֤ין יְהֹוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּֽי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃

אד̇ יחכם אללה לשעבה וען עבידה יצפח אד̇א ראי אן אלמקדרה קד ד̇הבת וכ̇לא אלמחבוס ואלמתרוך ג̇מיעא מן סכ̇טהם

Oui, l’Éternel prendra parti pour son peuple, Pour ses serviteurs il redeviendra propice, Lorsqu’il les verra à bout de forces, Sans appui et sans ressources.

Lorsque Dieu prendra parti pour son peuple et pardonnera à ses serviteurs, lorsqu’il aura vu que leurs forces sont à bout et que, par suite de la colère des ennemis, il n’y a plus ni prisonnier ni homme libre,

וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃

וקאל אלעדו אין אלאההם אלמעתמד אלד̇י אסתכנו אליה

Alors il dira ; « Où sont leurs dieux5, Ces rocs tutélaires, objets de leur confiance ;

et que l’ennemi aura dit : Où est leur Dieu, le soutien sur lequel ils se sont reposés ?

אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃

אלד̇ין כאנו יאכלון שחום ד̇באיחהם וישרבון כ̇מר מזאג̇הם יקומו אלאן פיעינוכם ויכונו עליכם ג̇נה

Qui consomment la graisse de leurs victimes, S’abreuvent du vin de leurs libations ? Qu’ils se lèvent pour vous secourir ! Qu’ils soient pour vous une sauvegarde !…

Que ces dieux qui se nourrissaient de la graisse de leurs sacrifices et buvaient le vin de leurs libations se lèvent maintenant, viennent à votre aide et vous mettent sous leur protection !

רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃

אנט̇רו אלאן אנני הו וחדי וליס אלאה מעי אנא אמית ואחיי כמא טאלמא קד אוהנת ולם אזל אשפי וליס מן ידי מכ̇לץ

Reconnaissez maintenant que c’est Moi, qui suis Dieu, Moi seul, et nul dieu à côté de moi ! Que seul je fais mourir et vivre. Je blesse et je guéris. Et qu’on ne peut rien soustraire à ma puissance.

Voyez maintenant que je suis seul et qu’il n’y a pas de Dieu avec moi, que seul je fais mourir et vivre, de même que depuis longtemps je blessais et ne cessais pas de guérir et que personne ne sauve de ma main.

כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃

ואנא אקסם באלסמא ואקול ובקאי אלדאים

Oui, j’en lève la main au ciel. J’en atteste mon éternelle existence :

Moi, je le jure par le ciel, et je dis : Par mon existence éternelle !

אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃

לאסנן בריק סיפי ותמסך אלחכם ידי וארד אלאנתקאם לאעדאיי ואלמכאפה עלי שאניי

Quand j’aiguiserai l’éclair de mon glaive. Quand ma main s’armera du châtiment, Je prendrai ma revanche sur mes adversaires, Je paierai de retour mes ennemis.

J’aiguiserai l’éclat de mon glaive et ma main saisira la justice ; je rendrai le châtiment à mes ennemis et la rétribution à ceux qui me haïssent ;

אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃

פכאני אסכר סהאמי מן דמאהם וסיפי יאכל לחומהם פירוי מן דם אלצריע ואלסבי מן רוס פראענה אלאעדא

J’enivrerai de sang mes flèches. Et mon glaive se repaîtra de chair : — Du sang des mourants et des captifs, — Du crâne des capitaines ennemis ! »

ce sera comme si j’enivrais mes flèches de leur sang, comme si mon glaive dévorait leurs chairs et s’abreuvait du sang des tués et des captifs, des têtes des Pharaons parmi les ennemis.

הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ {פ}

אמדחו יאיהא אלאמם שעבה לאנה ינתקם דם עבידה פירד תלך אלנקמה עלי אעדאיה ויגפר לבלאדה ושעבה

Nations, félicitez son peuple. Car Dieu venge le sang de ses serviteurs ; Il exerce sa vindicte sur ses ennemis. Réhabilite et sa Terre et son Peuple ! »

Louez, ô nations, son peuple, car il vengera le sang de ses serviteurs, infligera son châtiment à ses ennemis et pardonnera à son pays et à son peuple.