Première partie — חלק א
מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ׃
1:1
Majestueux auteur de la nature entière,
Qui fus haut, dès l’abord, ainsi qu’un sanctuaire ;
מַמְצִיא מְצוּאִים מֵאַיִן מְחוֹלֵל מִשְׁמְרוֹת מְרוֹמוֹ מֵאֶפֶס מַעֲמִיד מַחְבֶּרֶת מַעֲרָכוֹת מַבְהִילוֹת מִתֹּהוּ מֻחְלָטּ׃
1:2
Par qui de rien tout être est devenu réel ;
Qui tiras du néant les légions du ciel ;
Et du vide absolu fis surgir les planètes ;
מְתָאֵר מַבְלִי מָה מְחוּגָה מַזָּלוֹת מְכֻוָּנוֹת מַקְבִּילוֹת מַצִּיב מֵרֵאשִׁית מַעְגָּלִים מְסַבְּבִים מַעֲרָכָה מוּל מַעֲרָכָה׃
1:3
מְקַשֵׁר מִכִּימָה מַעֲדַנּוֹת מוֹשְׁכוֹת מִכְסִיל מְפַתֵּחַ מוֹנֶה מִסְפַּר מְשָׁרְתִים מַכְתִּירִים מְלַקְּטִים מִפָּנָיו מַשְׂאוֹת׃
1:4
Puis sans matière aussi plaças, têtes à têtes,
Les constellations que le soleil parcourt,
Dans deux cercles tournants ; qui serres et tiens court
Aux pléïades d’abord les trop frileuses brides,
En relâchant ensuite à l’Orion les guides,
Exact à supputer les nombreux serviteurs,
Chargés de te louer pour prix de tes faveurs ;
מְסַדֵר מוֹסְדוֹתָיו מַדְרֵגּוֹת מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת מַבְדִּיל מַיִם מִמַיִם מַרְתִיחַ מִסִיר מְצוּלָה׃
1:5
Qui sus échelonner les fondements du monde,
Et mettre une distance entre l’une et l’autre onde ;
Qui fais, plus qu’un volcan, bouillonner l’Océan,
מוֹרִיד מִטְרַת מֵעֻזוֹ מַשְׁקֶה מוּצָק מֵעֲלִיוֹתָיו׃
1:6
Précipites la pluie avec un bras puissant,
Afin que des hauteurs le bienfaisant liquide
Humecte abondamment le minéral aride ;
מַלְאֶה מְחַקֵר מְחַשֵׁב מֵרוֹמֲמוּתוֹ מַחֲלִישׁ מַבָּט מְצִיצָיו מִגָּבְהוֹ׃
1:7
Qui lasses la raison mesurant ta grandeur ;
Éblouis les regards fixés sur ta splendeur ;
מְתֹאָר מִשׁוֹלֲלוֹת מְקַצֵר מִבְטָא מְלִיצִים מֵעֹמֶק מַהֲלָלָיו׃
1:8
Qui de négations seules te qualifies ;
Dont les perfections, en tous sens, infinies,
Épuisent le savoir des meilleurs orateurs ;
מִסְתַּתֵּר מִלֵב מְחוּכָּמִים מִגַּאֲוָתוֹ׃
1:9
Qui dépasses l’esprit des plus profonds penseurs ;
מֻשָׂג מֵחֲסָדָיו מוֹדַע מִדְרָכָיו׃
1:10
Qu’on découvre aux bontés qu’en tous temps tu déploies ;
Qui ne peux être enfin connu que par tes voies !
Deuxième partie – חלק ב
מלך מלכי מלכים מי מקדושים מתקרב מסביבות מקומך מבוא מדורך מנשק׃
2:1
Monarque le plus grand, quel saint assez osé
S’avance aux environs où ton trône est placé ;
Et va se prosterner au seuil de ta demeure,
מקום מתנשא ממקומות מגבילים מדור מתעלה ממדורות מקיפים׃
2:2
Dont l’élévation est bien supérieure
Aux lieux délimités, aux espaces finis ?
מעריציך מאורות מתאימות מרכבת משנה משרתך׃
2:3
Des luminaires purs, par couples réunis,
De hérauts louangeurs font envers toi l’office ;
Un double chariot[1] se tient à ton service.
מורות מזהירים מצירים משלך מתנועעים מחשוקה מסיבתם מתערבים מוצאים משתנים׃
2:4
Les astres rayonnants reflètent ton pouvoir :
L’attraction vers toi les force à se mouvoir.
Leur mouvement produit une heureuse alliance
Entre les éléments de diverse tendance ;
מהלכם מאסף מחצבים מפורדים מתנגדים ממסך מקצתם מהרכב מתחדשת מקרבתם מתכונת מיושרת׃
2:5
Et, grâce à leur trajet, les métaux isolés
Sont par la fusion confondus et mêlés ;
Et les tempéraments les plus hétérogènes,
Se laissent joindre ensemble, en déposant leurs haines.
Par le rapprochement de ces corps tout objet
De la forme voulue aisément se revêt.
משביב מאורך מקדם מקור מושפע מנגהך מתפשט משם מתפרד מחנה מרעים׃
2:6
Du foyer radieux de ta splendeur divine
S’élancent des rayons par qui tout s’illumine.
En gerbes de lumière une source en jaillit,
Dont la sainte milice est le premier produit.
מופלאים מוזקק מציאותם מושכלים מנפשם מושכלים מבלתם מכוסים ממראה מופשטים מגוה מתעלסים מזיוך מבלי מסך׃
2:7
De ces anges l’essence est sublime, épurée,
Connue à leurs esprits, des nôtres ignorée ;
Et même ils ne sauraient des mortels être vus,
De matière n’étant aucunement pourvus.
D’admirer ton éclat ils se font un délice,
Pour les en empêcher il n’est point d’interstice.
מתוכם משכת מעין מזכך מאופל מיוסדים מאדמה מלביש מהדרו מורכבים מוכנים מקבלי מעשהו׃
2:8
De leur sein tu tiras un canal qui rend purs
Des éléments grossiers les composés obscurs.
Les terrestres produits souffrent qu’il les arrange,
Et lui de son honneur leur fait part en échange.
מלאכתו מלאכה מיוקרת מיחדת מזג משכיל מחקה מתמונת מרום מובחר מיתר מזוגי מטה׃
2:9
Mais son plus noble ouvrage est, sans nul contredit,
L’être qui dans ce monde est seul doué d’esprit,
Et qui prime ici-bas toutes les autres races,
Par la forme d’en haut dont il porte les traces.
מרוחו מנורת מזמה משלחת מקטרת מור מסתעפת מטהרת מקדש מפארת מכבודו׃
2:10
De son esprit il sort de pensers un faisceau,
Comme le jet dardé par un brillant flambeau,
Dont il s’échapperait un nuage d’arome.
Ah ! c’est que cet esprit vient du céleste dôme.
מתוקן מחומר מצויר מגוה מתיפה מגאונה מצמידיה מתקשט׃
2:11
Il est encore empreint de la beauté du ciel,
Qu’il communique même au corps avec lequel
Il se trouve lié d’une intime manière :
La grandeur de l’esprit rehausse la matière.
מיי מנורה משכלת מחפשת מסתרנו מצפוננו מבוררת מפרסמת מחצבתה מגדרת מולדתה מרימה מכשול מדרך מלמדת מקלט ממוקשי מות׃
2:12
Aussi de la raison l’intelligent flambeau
Est-il de Dieu lui-même un précieux cadeau.
Il nous fait découvrir les plus profonds mystères,
Et nos obscurités deviennent par lui claires.
Dans toutes ses façons sa naissance se lit
Et son extraction par ses airs se trahit.
Il nous trace la route et nous la rend facile,
Et contre le trépas il nous montre un asile.
Troisième partie – חלק ג
מי מלל מפלאותיך מלפינו מבהמות מחכמינו מעופף׃
3:1
Merveilleux créateur, qui nombrera jamais
Tes prodiges desquels nous fûmes les objets.
Tu nous rendis d’abord, comme hommes, plus sagaces
Que les oiseaux de l’air et les bêtes voraces.
מדריכני מסלול מסוקל משומר ממזיקים מנחילנו מצות מצומדות׃
3:2
Puis tu nous fis marcher dans des chemins unis,
Contre les accidents sûrement garantis.
Tu nous donnas des lois dont les recueils préservent
De la perdition tous ceux qui les observent,
מכלות מכחישים מהיות מזהירים מהבטות מעבטי מעגל מצותיך מהסה מביניהם מסתור מנוקים מעון׃ מהמורת מורד מעוז מישור מדוכא מפשעים. מוכן מלפנים מטבח מעול מעקל מסלתם מוריש מקהלו מדוי מצרים משלחת מלאכים מחבלים׃
3:3
En même temps qu’ils vont détruire tout entiers,
Les mécréants prenant de tortueux sentiers.
Tes commandements sont une sûre défense
Pour qui, les comprenant, garde son innocence.
Tandis qu’ils sont un piége, un horrible tourment
Réservé, dès l’abord, pour l’impie imprudent
Dont la conduite attire à tout son entourage
Des fléaux de l’enfer le malfaisant ravage.
מבורך מבנים מאושר מגבר מדרשים מקימם מאהבה׃
3:4
L’homme qui suit ta règle avec un cœur soumis
Est chéri des humains, heureux entre tes fils.
מצל מאש מלהטת משנן מלידה מקובלה מסיני משרת משה מבחוריו. מה מתוק מדבש מנעימך מנופת מתנותיך. מה מר מלענה מרורותיך׃
3:5
Il sera délivré de la flamme infernale
Qui jeune encor se livre à ta doctrine orale,
Dont l’origine aussi du Sinaï descend,
Et qui, servant Moïse, est son adolescent.
Pour doux que soit le miel ta douceur le surpasse,
Et les sucrés rayons n’égalent point ta grâce.
Mais aussi ton aigreur est amère bien plus
Que le fiel et l’absynthe et l’agaçant verjus.
משפטיך מאזני משפט מדה מלאכת מחשבת משקל מדברים משורת מפעלים מהלכים מפלס׃
3:6
Tes arrêts sont exacts autant qu’une balance.
Tout ce que l’homme dit et même ce qu’il pense,
Ses actes et ses pas sont tirés au cordeau,
Pesés ou mesurés à la livre, au boisseau.
מוסרך מסעד מטיבי מצעד. משקיט מרוצת מכעיסים, מכבה מוקדי מלעיב׃ מגורש מעדן מקול מלחשים׃
3:7
Ton juste châtiment encourage et rassure
Les mortels avisés marchant dans la droiture ;
Mais il ôte l’entrain à tes provocateurs,
Et met un terme au feu des affreux ricaneurs,
Desquels l’âme sera du Paradis bannie,
Et n’en entendra pas la tranquille harmonie.
Quatrième partie – חלק ד
מלכי משפטיך מחמאות מעורר משומם מניעי מתעצל. מקיצי מתים מאשמנים. מנעורי מריתי מאמרם מחקתי מכתבם מחדרי משכיהם׃
4:1
Mon Roi, tes réglements sont doux comme du lait,
Ils réveillent l’esprit de l’homme stupéfait ;
Ils sont un aiguillon pour la lourde indolence,
Et font quitter aux morts leur noire somnolence.
Je m’étais révolté contre leur contenu,
Quand je fus dans ce monde encor nouveau venu.
J’en effaçais le texte, et de leurs saints arcanes
מסכתי מסך משובה מעין מתגבר מאנתי משוך מנהרותם מר מדלי׃
4:2
J’ai corrompu la source avec des eaux profanes.
Et je n’ai point voulu puiser dans leur ruisseau
La goutte au goût amer qui distille d’un seau,
מטרדת משואות מחצוני מקול מכאיבים מחצצים מבין משאבי משבר מעיני׃
4:3
Par suite du fardeau de ma grave détresse,
Et les cris de douleurs que m’arracha l’adresse
Des tireurs ennemis près des auges placés,
Et par les mains desquels mes puits furent cassés.
מזעף מקרים מבריחי מנוח משכחי מרגוע מרטוני מנעורי מצאתי משוחר מפרך מעבדי מאמצי ממולם מוץ מסוער מגורן׃
4:4
Puis le courroux du sort qui sur moi se déchaîne,
Et qui ne permet pas que je reprenne haleine,
Qui, dès mes jeunes ans, a brisé mon repos,
Et depuis mon printemps m’accable de travaux ;
Qui m’étourdit enfin par ses coups redoutables,
Fait que mes actions pieuses, charitables,
Qui me délivreraient de son joug écrasant,
Ressemblent à la paille abandonnée au vent.
Cinquième partie – חלק ה
משגיחי מצאתי מרחם מהרתי מצוא מצואות מכאיבות. מששתי מעונותי מה מצאתי מעלה מהודרת׃
5:1
Mon gardien, aussitôt qu’arriva ma naissance,
Je fis de la douleur l’entière connaissance,
Et maintenant encor lorsque de ma maison
Je fais l’inspection, qu’y trouvé-je de bon ?
מנוחתי מעולפת מנוד, מסגרות מעילי מוסבות משבצות מרפש מעוטרת מארה מצנפתי מקיפי. מרורות מטעמי מבצרי מהרסות משושי מעצבה מחולי מספד מר מגרעות מלואי׃ מכל מעברי מהומה משיסות מצעי מבוכות מראשותי מרגלותי מחשך׃
5:2
Mon repos agité sous le trouble se cache,
A mon manteau garni le haillon sert d’attache,
Ma coiffe a pour plumet un essaim de malheurs.
Et la bile et le fiel recouvrent mes douceurs.
Mes forts sont ébréchés ; je ris dans les alarmes,
Et ma danse est changée en un deuil plein de larmes.
Mon abondance baisse et la crainte est partout.
Le tort me sert de lit ; à l’un et l’autre bout
De ma couche, la nuit et le désordre règnent.
מורשי מתאוננים מלינים מזמני מבריהי מהסתפח משכנות מבטחים. מתנכרי מנידי מנזיריו׃ מכירי מנודה מועילי ממושך מורט מריבי משוח משמן׃
5:3
Tristes sont mes pensers : de mon temps ils se plaignent ;
De mon temps qui s’obstine à ne pas m’accorder
Un lieu sûr où je puisse à mon gré résider.
מעודי מעדו מתני מאויי משוכים ממושכה מהלתי׃
5:4
Mes cruels détracteurs obtiennent la couronne,
Et chacun éconduit celui qui me patronne ;
A qui me veut du bien on ne fait que du mal,
Et la palme est donnée à mon propre rival.
Mes reins sont affaiblis dès le temps que j’existe ;
Mon vœu traîne en longueur ; seul mon chagrin résiste.
מסרני מנורה מכוסות מדאיבות מרורה מבפנים מרה מאחור מקצה מזה מעי מפלה מקצה מזה מהומת מות׃
5:5
J’obtiens pour réflecteurs des verres affligeants
Pleins d’absinthe au dehors, d’amertume au dedans.
De mes extrémités l’une est un tas de pierres,
L’autre un mélange affreux d’ossements mortuaires.
מנתק מיתרי מחזק מבריחי מכלכל מכלי מגורלי משכלי מקבץ מפרידי מעצם מנידי מבטיח מבריחי׃
5:6
Mes nerfs sont relâchés ; mes pourchasseurs sont forts,
Mes destructeurs debout pour unir leurs efforts.
Mes ennemis puissants respirent l’assurance,
Et je vois mes jaloux en bonne intelligence.
מבחינת מעבדיו מאסתיו מנהג משגעים מנהגו מתעלם מבשרו. מתרשל מתשועת מחזיקי משענתו מתיאש מקויו מתראה משתדל מסוכן מעצה מסוכן. מתרפה מאויביו מבקש מותו׃
5:7
Je méprise le Temps, l’ayant examiné
Et vu qu’il se conduit comme un aliéné.
Il ne reconnaît pas ses adhérents fidèles,
Et ne les couvre pas de ses rapides ailes ;
Il trompe leur espoir et les met en danger
En feignant de vouloir aller les protéger.
Il est pauvre d’esprit et ne sait point combattre
L’ennemi personnel qui rêve de l’abattre.
מה מותרי מסבול מצקותיו מה מנתי מחלדי מעניקי מתן משחיתי מוהר מארץ מונים משכרתי מחליף׃ מה מזויפות משקלותיו מיודעיו מעונגי משמניו מתי מספר. מזוריו ממותי משטימתו מרובים מארבה מאד מאוד מחושקיו מקלונו משיגים מחכמה מכבוד מעט׃
5:8
Que me sert de souffrir ses tribulations,
Et que me reste-t-il de ses terrestres dons ?
Les présents qu’il me fait ne se conservent guère,
Déjà plus de cent fois il troqua mon salaire.
Qu’altérés sont ses poids, et qu’ils sont peu nombreux
Ses amis fortunés et ses élus heureux !
Mais ils sont à foison comme la sauterelle
Ceux qu’il perce des traits de sa haine cruelle.
On trouve, quand pour lui l’on se sent trop de goût,
Peu de gain et d’honneur, mais de honte beaucoup.
Sixième partie – חלק ו
מנהיגי מבטן משגב מתרושש מאשפות מרים מרודים ממצולות
6:1
Mon guide et mon soutien dès le sein de ma mère,
Tu redresses celui que courbe la misère ;
Lèves les opprimés dans la boue écrasés ;
Tires les malheureux de leurs profonds fossés,
משה מתהום מעמסות מערש מחליים מרוד מתפלל משולל מטובה מתודה ממעמקים מצפצף מארץ מתענה • משליך מדי מחמרים מפשיט מלבוש משי, מכלול מחלצות מהכסה מהצלאות
6:2
De leurs lits de douleurs, alors que l’infortune,
Manquant de tout secours, par ses cris t’importune ;
Que tout bas elle avoue elle-même ses torts,
Et que sa voix paraît partir du sein des morts ;
Qu’elle se livre au jeûne et renonce à la joie,
Et se couvre de paille au lieu d’habits de soie.
משחת מאיש מראהו מרוע מעלליו
6:3
Mais l’homme corrompu se remarque à ses traits.
מסתריו מחשכים מגולהו מעשקים
6:4
Ses actes sont méchants ; sombres sont ses secrets.
La persécution est sa publique allure ;
מחשבו מבוע מקולקל מעשיו מקור משחת, מבית מבחוץ מצפה מרמה
6:5
Sa pensée apparaît comme une source impure,
Et ses procédés sont tel qu’un puits infecté.
Au-dedans, au-dehors, il n’est qu’iniquité.
מוטעים מהלכיו מנתיב, מגזעו מטעם מחטיאיו משיאיו משרשו מוצאם
6:6
Il erre en ses chemins dont on perd le vestige.
Le mal sort de son tronc, le péché de sa tige.
משפילי משרתו מפילי משוכחו ממנו מוצאם
6:7
Lui-même il fait tomber son abri protecteur,
C’est à cause de lui que déchoit sa grandeur.
מקלה מוריו מתגאה, מחבר מהתלות ממשל משלים, מלונו מערת מנאפים, מרביץ מרצחים מרעה מדיחים, מאכלות מתלעותיו
6:8
Orgueilleux, il rabaisse et plaisante ses maîtres :
Sa demeure devient un repaire de traîtres.
Il mord, et son esprit est un miroir poli,
מחשבתו מראה מלוטשת מראה מומים מזולתו מקבלת; מראה מנוחלת מלקבל מומיו, מהכיר מחסורו מתעלם
6:9
Fidèle à refléter les faiblesses d’autrui.
Pour ses propres défauts il est comme une glace
Qu’on a laissé brûler, où rien ne se retrace.
Il se refuse à voir ses imperfections,
מקים מצבת מצה מי מריבה מנסך מים מרים מאררים מחבק משפתי מספחת
6:10
Entretient la discorde et les dissensions.
Il sème les fléaux, favorise la peste,
מהתענג מרוך מואס מעדני מלך, מוציא מחתה מאוצרותיו • מביע מבאיש ממתקי מוסר • מולידיו משדד מכל מלמדיו מתחשב משכיל • מיסריו משסף מקשה מצור מצחו • מביט מפלת מישרים מתיצב מנגד מציץ מדקרות מרעים מהרה מושיעם • מחיר מאחלמות מלשמים מיוקר, משך מהלומות מפנינים
6:11
Et, repu de plaisirs, crache le pain céleste.
De ses réduits cachés il retire l’effroi,
Il corrompt la morale et déprave la loi.
Il cause des chagrins aux auteurs de son être,
Se croit supérieur en savoir à tout maître.
Il déchire celui qui lui veut reprocher
Ses fautes, et son front est plus dur qu’un rocher.
Il se tient à l’écart quand tombe l’honnête homme ;
Mais il vient au secours, n’épargne nulle somme,
Lorsque c’est le méchant que l’on cherche à punir.
Il prodigue pour lui la perle et le saphir.
מישע מלך מואב משיחו מושל מקשיב משאות מרם מדוחים מרסנא ממוכן, מרעו מגנבי ממון מלומדי מלחמה משגיח מחלוניו מציץ מחרכיו, מפרשי מכמורת מפזור מהחסד מכובד משא מתלאות • מקטב מרירי מורדף מפגעים מתרכך מתנקה משגיאות מעוותיו מתקן, מדאגה מדבר, מוסרותיו מפותחים משתגע ממנוחה מפטם מריאי מריו • מתנבא מלבו מבוה מחזה מתנבאיו מוכיחיו, מצעק ממסגר מצירין מעי מעי מנהלי משמים • מאכילי מפרי מצוקותי משביעי מהמם מכורותי, מושב מרחבי מנוחה מנבל מנורת מורא מפרק מפליג משנה מבראשונה, מתדמה מבכירה מצירה מחלחלת מהבליה מקללת מאבנים, משכבי מזדוג, מחרתה מתנחמת מעמלה מאהביה מנשקת׃
6:12
Il se soumet au fourbe, au fripon s’associe,
Ecoute volontiers la fausse prophétie.
Il a pour compagnons les voleurs, les pillards ;
A travers sa fenêtre il lance ses regards,
Et jette ses filets pour saisir au passage,
L’homme pieux ployant sous son pénible ouvrage.
Cependant par le sort le pervers poursuivi,
Et par les contretemps se sentant amolli,
Tâche de devenir désormais impeccable,
Et cherche à réparer sa faute irrévocable.
Se trouvant sous le coup d’une juste frayeur,
Il s’excite lui-même à se rendre meilleur.
Bientôt le repos fait que sa raison se trouble,
Et la révolte en lui renaît et se redouble.
Il s’érige en prophète et regarde de haut
Le censeur clairvoyant qui reprend son défaut.
Mais au sein des douleurs derechef il s’écrie :
« Entrailles, c’est par vous que le ciel me châtie !
Je ne fais qu’amasser ce que j’ai répandu,
De ma déloyauté le vrai prix m’est rendu ! »
A peine est-il au large et de nouveau tranquille,
Le voilà qui retourne à sa conduite vile ;
Et secouant le joug du lumineux remord,
Il est pire cent fois qu’il ne l’était d’abord.
Ainsi la jeune femme à sa couche première,
Souffrant cruellement, se tord, se désespère,
Et ne se fait pas faute, au fort de ses douleurs,
De pousser vers le ciel d’indicibles clameurs ;
Mais, dès le lendemain, oubliant sa détresse,
Son courroux de nouveau fait place à la tendresse.
Septième partie – חלק ז
מרחם מקימי מעפר מסכן מציל מעונה מחזק ממנו, מחה מעוות מרחץ מטומאתו • מתעצב מקדומות, מתרעם מנפשו משפטיך מצדיק • מחטא מרדו מתאבל מודה מעליו מבקש מחילתך
7:1
Miséricordieux, qui remets sur ses pieds
L’indigent se roulant dans des égouts grossiers,
Et sauves l’opprimé d’une puissance dure,
Accorde ton pardon au pécheur qui s’épure,
En pleurant son passé, qui soi-même se hait,
Proclame ta justice, éprouve du regret
Du tort qu’il reconnaît, en demande indulgence,
מתביש מהביא מענהו ממשכנותיך מנחה • משתאה מחריש מתאחר מתנפל משתחוה מרחוק׃
7:2
Et qui, n’osant aller jusqu’en ta résidence,
Se tient silencieux, s’avance à pas traînant,
Et seulement au seuil se prosterne humblement.
Huitième partie – חלק ח
מלכנו מצודתינו מחצי מקנאים משגבנו מגדודי מתקוממם מפלטנו מלשון מגדף • מתי מועד מבשר משמיע מושעות מכבש ממשלות מקצה מועד מועדים מחצית מועד
8:1
Mur à l’abri duquel nous fuyons la furie
De ceux que contre nous pousse la barbarie ;
Roi, notre protecteur contre nos ennemis,
Qui nous fais échapper à leur cruel mépris,
Quand donc toucherons-nous enfin à l’heureux âge
Du Messager portant pour nous un bon présage,
Lequel doit conquérir l’empire universel ;
Quand viendra le délai prédit par Daniel[2] ?
מתי מועד מתנוסס מבקעי מגדלים מהמית מנענעים מרגשת מצלתים • מדוע מקדש מלכה מקום מקנה משכן מחוקק מושב מלוצצים מנגנים מנגינתי משנאים מנצחים מזמר מנוצחים מהללים מחוללים מחזיקי מגינים מגופתם מגוה
8:2
Quand donc les fortes tours auront-elles des fentes,
Par l’effet des haut-bois et des flûtes bruyantes ?
Pourquoi le temple est-il du bétail le pâtis ;
Et les moqueurs sont-ils au sanctuaire assis
Où résonnent, au lieu de céleste musique,
Les airs blasphémateurs d’une troupe bachique ?
מדוע מכמני מתמדים מושלכים מרגליות משתפכות מוצאות מגנוך מטמוני מפז, מוקדשים מדורות מנוולים מנבלים • מטפחות מכהניך מטלאות מזבחותיך מרמס מנאצים
8:3
Sur les places, pourquoi traîne ton pur trésor,
Et couchent sur le sol tes perles et ton or ?
De profanes humains une tourbe pullule[3]
Dans tes sacrés parvis, en ta sainte cellule.
Rapiécetés sont de tes prêtres les draps ;
Tes autels sont foulés sous d’hérétiques pas.
משמרי משמרתך מאוספי משמר, משחריך מגודפים מאין מנחם מבקריך מדוקרים מאין מתום מכתם מבוער מזורם מגלעד
8:4
La garde qui veillait près de ton sanctuaire
Se trouve maintenant reléguée en arrière.
Tes pieux visiteurs sont l’objet de brocards ;
Tes dévots pélerins sont transpercés de dards,
Sans que pour leur défense il se lève un seul homme,
Sans qu’il soit pour leur plaie à Guiléad du baume.
מתעתע משתעשע מיחלך משתומם • מתאוה מחנק מעצמותיו • מגיעים מסענו מרחקים מזרח מפורדים מסמרות מאסרנו מערב מתוחים מיתרי מסגרנו
8:5
L’infidèle est joyeux, le fidèle est muet,
Et préfère mourir à vivre comme il fait.
Nos émigrations ont été bien lointaines :
L’est nous chargea de fers, l’ouest nous mit des chaînes.
מעורר מחרף מצהלותיו מתאניות מקוננותינו מתמרור מבכותינו מרקד, מגדלות מרקחיו מגדיל מצחנתנו • מפוז מפאר מיראים מכבידים מגורותינו • מכרכר מקול מפיצים מקרקרי מבצרותנו • מציג מקלות מסכה מקלסיך משבית מעובדיך מאבד מנום מנחם׃
8:6
L’ennemi rit et chante au bruit de nos sanglots,
Et l’aspect de nos pleurs lui fait faire des sauts.
Il grandit les monceaux de ses parfumeries,
A la fétide odeur de nos tristes voiries.
Il danse et devient fier alors que nous craignons,
Et sommes opprimés dans nos propres maisons.
Il bondit au fracas des guerrières machines
Qui doivent convertir nos cités en ruines.
Il frappe de bâtons tes zélés serviteurs,
Et cherche à mettre un terme à tes adorateurs ;
Il voudrait leur ôter ta sincère croyance,
Et leur ravir jusqu’à leur dernière espérance.
Neuvième partie
מלכנו מחוללנו מלט מעתירך מצפיך מארובות מארביהם, משוך מצפונינו מלאך מליץ מעורר מבנין מבוהלנו
9:1
Majesté créatrice, émousse les regards,
Qui sont fixés, ainsi que de pénétrants dards,
Sur ceux qui, confiants, t’adressent leur prière.
Fais sortir au grand jour l’ange intermédiaire
Qui doit du temple saint hâter l’érection.
מסיר מועקה ממתננו מחג משפתינו, מחיינו מיומים מי מנוחות מנהלנו, מרים מאגג מלכנו מנשא מלכותינו׃
9:2
Affranchis-nous du joug de toute oppression.
Débride notre bouche et laisse-nous renaître ;
Conduis-nous sur le bord de l’onde du bien-être.
Qu’Agag[4] soit surpassé par notre souverain,
Et de notre royaume élève le destin !