Chapitres 31:18-34:35

וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים׃

תים דפע אלי מוסי חין פרג מן מכיאטבתה עלי ג̇בל סיני לוחי אלשהאדה לוחין אלג̇והר מכתובין בקדרה אללה

Dieu donna à Moïse, lorsqu’il eut achevé de s’entretenir avec lui sur le mont Sinaï, les deux tables du Statut, tables de pierre, burinées par le doigt de Dieu.

Puis (Dieu) remit à Moïse, lorsqu’il eut fini de s’entretenir avec lui sur le mont Sinaï, les deux tables du témoignage, les deux tables de pierre écrites par la puissance de Dieu.

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃

ולמא ראי אלקום אן מוסי קד אבטא אן ינזל מן אלג̇בל תג̇וקו עלי הרון וקאלו לה קם אצנע לנא מעבודא יסיר בין ידינא פאן ד̇לך אלרג̇ל מוסי אלד̇י אצעדנא מן בלד מצר לם נעלם מא כאן מן אמרה

Le peuple, voyant que Moïse tardait à descendre de la montagne, s’attroupa autour d’Aaron et lui dit : « Allons ! fais-nous un dieu qui marche à notre tête, puisque celui-ci, Moïse, l’homme qui nous a fait sortir du pays d’Égypte, nous ne savons ce qu’il est devenu. »

Lorsque les gens virent que Moïse tardait de descendre de la montagne, ils se rassemblèrent autour d’Aaron et lui dirent : Lève-toi et fais-nous une idole qui marche devant nous, car cet homme Moïse qui nous a fait monter du pays d’Égypte, nous ne savons pas ce qu’il est devenu.

וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאׇזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃

פקאל להם הרון פכו אשנאף אלד̇הב אלתי פי אד̇אן נסאיכם ובניכם ובנאתכם ואתוני

Aaron leur répondit : « Détachez les pendants d’or qui sont aux oreilles de vos femmes, de vos fils et de vos filles, et me les apportez. »

Aaron leur répondit : Détachez les pendants d’or qui sont aux oreilles de vos femmes, de vos fils et de vos filles et apportez-les-moi.

וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כׇּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאׇזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃

ופכך ג̇מיע אלקום אשנאף אלד̇הב אלתי באד̇אנהם ואתו בהא אלי הרון

Tous se dépouillèrent des pendants d’or qui étaient à leurs oreilles, et les apportèrent à Aaron.

Tous les gens détachèrent les pendants d’or qui étaient à leurs oreilles, et ils les apportèrent à Aaron.

וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

פאכ̇ד̇הא מנהם ואמר מן צורהא בקאלב פצנעהא עג̇לא מסבוכא וקאלו הד̇א רבך יא אלאסראיל אלד̇י אצעדך מן בלד מצר

Ayant reçu cet or de leurs mains, il le jeta en moule et en fit un veau de métal ; et ils dirent : « Voilà tes dieux, ô Israël, qui t’ont fait sortir du pays d’Égypte ! »

Il les accepta d’eux et donna des ordres à quelqu’un qui les transforma dans un moule, puis en fit un veau fondu ; et ils dirent : Voici ton Seigneur, ô peuple d’Israël, qui t’a fait monter du pays d’Égypte.

וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהֹוָ֖ה מָחָֽר׃

פלמא ראי ד̇לך הרון בנא מד̇בחא בין ידיה ונאדי וקאל ללה חג̇ גדא

Ce que voyant, Aaron érigea devant lui un autel et il proclama : « A demain une solennité pour l’Éternel ! »

Lorsqu’Aaron vit cela, il bâtit un autel devant lui, et il proclama et dit : Demain il y aura des victimes13* en l’honneur de Dieu.

וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ {פ}

ת̇ם אדלג̇ו מן גד פקרבו צואעד וד̇בחו סלאמה וג̇לסו אלקום ליאכלו וישרבו וקאמו לילעבו

Ils s’empressèrent, dès le lendemain, d’offrir des holocaustes, d’amener des victimes rémunératoires ; le peuple se mit à manger et à boire, puis se livra à des réjouissances.

Ensuite les gens se levèrent le matin et offrirent des holocaustes et sacrifièrent des sacrifices de reconnaissance, ils s’assirent pour manger et pour boire, puis se levèrent pour jouer.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

פקאל אללה למוסי אמץ̇ אנזל פאן קד אפסד קומך אלד̇י אצעדתהם מן בלד מצר

Alors l’Éternel dit à Moïse : « Va, descends ! car on a perverti ton peuple que tu as tiré du pays d’Égypte !

Dieu dit alors à Moïse : Va, descends ! car ton peuple que tu as fait monter du pays d’Égypte s’est perverti.

סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

וזאלו סריעא מן אלטריק אלד̇י אמרתהם בה וצנעו להם עג̇לא מסבוכא פסג̇דו לה וד̇בחו וקאלו הד̇א רבך יא אלאסראיל אלד̇י אצעדך מן בלד מצר

De bonne heure infidèles à la voie que je leur avais prescrite r ils se sont fait un veau de métal : et ils se sont courbés devant lui, ils lui ont sacrifié, ils ont dit : « Voilà tes dieux, Israël, qui t’ont fait sortir du pays d’Égypte ! »

Ils se sont écartés vite de la voie que je leur avais ordonné de suivre ; ils se sont fait un veau fondu, ils se sont prosternés devant lui, lui ont sacrifié en disant : Voici ton Seigneur, ô peuple d’Israël, qui t’a fait monter du pays d’Égypte.

וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃

ת̇ם קאל לה קד עלמת אן האולי אלקום הוד̇א הם קום צעאב אלרקאב

L’Éternel dit à Moïse : « Je vois que ce peuple est un peuple rétif.

Ensuite il lui dit : Je savais déjà que ces gens-là sont rétifs,

וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃

ואלאן פאן תרכתני אשתד גצ̇בי עליהם פאפניתהם וצנעת מנך אמה עט̇ימה

Donc, cesse de me solliciter, laisse s’allumer contre eux ma colère et que je les anéantisse, tandis que je ferai de toi un grand peuple ! »

et maintenant si tu me laisses, ma colère s’allumera contre eux et je les anéantirai, tandis que je ferai de toi une grande nation.

וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהֹוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃

פאבתהל מוסי אלי אללה רבה וקאל יא רב לא ישתד גצ̇בך עלי קומך אלד̇י אכ̇רג̇תהם מן בלד מצר בקוה עט̇ימה ויד שדידה

Mais Moïse implora l’Éternel son Dieu, en disant : « Pourquoi, Seigneur, ton courroux menace-t-il ton peuple, que tu as tiré du pays d’Égypte avec une si grande force et d’une main si puissante ?

Moïse pria Dieu, son Seigneur, et dit : Ô Seigneur, que ta colère ne s’enflamme pas contre ton peuple que tu as fait sortir du pays d’Égypte avec une grande puissance et une main forte.

לָ֩מָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ׃

ולא יקולו אלמצריון קאילין בשר אכ̇רג̇הם ליקתלהם פי מא בין אלג̇בל ויפניהם ען וג̇ה אלארץ̇ ארג̇ע מן שדה גצ̇בך ואצפח ען אלבליה לקומך

Faut-il que les Égyptiens disent : « C’est pour leur malheur qu’il les a emmenés, pour les faire périr dans les montagnes et les anéantir de dessus la face de la terre ! » Reviens de ton irritation, et révoque la calamité qui menace ton peuple.

Que les Égyptiens ne disent pas ainsi : Pour leur malheur il les a fait sortir, pour les tuer dans la montagne et pour les anéantir de la surface de la terre ! Reviens de ta colère ardente et arrête la calamité de ton peuple.

זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֮ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכׇל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם׃

ואד̇כר לאברהים ואסחק ואסראיל עבידך אלד̇ין אקסמת להם באסמך וקלת אכת̇ר נסלכם ככואכב אלסמא וג̇מיע אלבלד אלד̇י קלת אעטיה לנסלכם ויחוזוה אלי אלדהר

Souviens-toi d’Abraham, d’Isaac et d’Israël, tes serviteurs, à qui tu as juré par toi-même leur disant : Je ferai votre postérité aussi nombreuse que les étoiles du ciel ; et tout ce pays que j’ai désigné, je le donnerai à votre postérité, qui le possédera pour jamais !»

Souviens-toi d’Abraham, d’Isaac et d’Israël, tes serviteurs, auxquels tu as juré par ton nom et dit : Je multiplierai votre postérité comme les étoiles du ciel, et tout le pays dont j’ai parlé, je le donnerai à vos descendants et ils le posséderont à tout jamais.

וַיִּנָּ֖חֶם יְהֹוָ֑ה עַל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת לְעַמּֽוֹ׃ {פ}

פצפח אללה ען אלבליה אלתי קאל אן יחלהא בקומה

L’Éternel révoqua le malheur qu’il avait voulu infliger à son peuple.

L’Éternel arrêta la calamité qu’il avait dit vouloir infliger à son peuple.

וַיִּ֜פֶן וַיֵּ֤רֶד מֹשֶׁה֙ מִן־הָהָ֔ר וּשְׁנֵ֛י לֻחֹ֥ת הָעֵדֻ֖ת בְּיָד֑וֹ לֻחֹ֗ת כְּתֻבִים֙ מִשְּׁנֵ֣י עֶבְרֵיהֶ֔ם מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה הֵ֥ם כְּתֻבִֽים׃

ת̇ם ולי מוסי ונזל מן אלג̇בל ולוחא אלשהאדה פי ידה לוחאן מכתובאן מן ג̇אנביהמא מן דאכ̇ל ומן כ̇ארג̇

Moïse redescendit de la montagne, les deux tables du Statut à la main (tables écrites sur leurs deux faces, d’un côté et de l’autre.

Puis Moïse se détourna et descendit de la montagne, ayant en mains les deux tables du témoignage, les deux tables écrites des deux côtés, du dedans et du dehors.

וְהַ֨לֻּחֹ֔ת מַעֲשֵׂ֥ה אֱלֹהִ֖ים הֵ֑מָּה וְהַמִּכְתָּ֗ב מִכְתַּ֤ב אֱלֹהִים֙ ה֔וּא חָר֖וּת עַל־הַלֻּחֹֽת׃

ואללוחאן המא צנעה אללה ואלכתאב הו כתאב אללה מחפור עליהמא

Et ces tables étaient l’ouvrage de Dieu ; et ces caractères, gravés sur les tables, étaient des caractères divins.)

Les deux tables sont l’œuvre de Dieu et l’écriture est l’écriture de Dieu gravée sur elles.

וַיִּשְׁמַ֧ע יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־ק֥וֹל הָעָ֖ם בְּרֵעֹ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה ק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה בַּֽמַּחֲנֶֽה׃

פסמע יהושע צות אלקום פי תג̇ליבהם פקאל למוסי צות חרב פי אלעסכר

Josué, entendant la clameur jubilante du peuple, dit à Moïse : « Des cris de guerre au camp ! »

Josué entendit la voix du peuple qui poussait des clameurs, et il dit à Moïse : Il y a des vociférations de guerre dans le camp.

וַיֹּ֗אמֶר אֵ֥ין קוֹל֙ עֲנ֣וֹת גְּבוּרָ֔ה וְאֵ֥ין ק֖וֹל עֲנ֣וֹת חֲלוּשָׁ֑ה ק֣וֹל עַנּ֔וֹת אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃

ת̇ם קאל ליס צות ידל עלי ט̇פר ולא צות ידל עלי הזימה בל צות צ̇וצ̇א אנא סאמע

Moïse répondit : « Ce n’est point le bruit d’un chant de victoire, ce n’est point le cri annonçant une défaite ; c’est une clameur affligeante que j’entends ! »

Puis il dit : Ce n’est pas un son qui indique une victoire, ni un son qui indique une défaite, mais j’entends le son d’un tumulte.

וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃

פלמא קרב מן אלעסכר ראי אלעג̇ל ואלטבול פאשתד גצ̇ב מוסי פטרח אללוחין מן ידיה וכסרהמא תחת אלג̇בל

Or, comme il approchait du camp, il aperçut le veau et les danses. Le courroux de Moïse s’alluma ; il jeta de ses mains les tables et les brisa au pied de la montagne.

Lorsque Moïse approcha du camp, il vit le veau et les timbales, et sa colère s’enflamma et il jeta de ses mains les deux tables et les brisa au pied de la montagne.

וַיִּקַּ֞ח אֶת־הָעֵ֨גֶל אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ וַיִּשְׂרֹ֣ף בָּאֵ֔שׁ וַיִּטְחַ֖ן עַ֣ד אֲשֶׁר־דָּ֑ק וַיִּ֙זֶר֙ עַל־פְּנֵ֣י הַמַּ֔יִם וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

ת̇ם אכ̇ד̇ אלעג̇ל אלד̇י צנעוה פאחרקה באלנאר וברדה באלמברד אלי אן דק וד̇ראה עלי וג̇ה אלמא וסקא בני אסראיל אבאחה

Puis il prit le veau qu’on avait fabriqué, le calcina par le feu, le réduisit en menue poussière qu’il répandit sur l’eau et qu’il fit boire aux enfants d’Israël.

Ensuite il prit le veau qu’ils avaient fait, le calcina dans le feu et le lima jusqu’à ce qu’il devînt menu ; il répandit (cette poussière) sur l’eau et en fit boire aux enfants d’Israël, comme cela était permis14*.

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן מֶֽה־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה׃

וקאל מוסי להרון מא צנע בך האולי אלקום אד̇ ג̇לבת עליהם כ̇טיה עט̇ימה

Moïse dit à Aaron : « Que t’avait fait ce peuple, pour que tu l’aies induit à une telle prévarication ? »

Moïse dit à Aaron : Que t’a fait ce peuple pour que tu l’aies entraîné dans un si grand péché ?

וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃

קאל לא ישתד גצ̇ב סידי אנת עארף באלקום אנהם שרירון

Aaron répondit : « Que mon seigneur ne se courrouce point ; toi-même tu sais combien ce peuple est prompt au mal.

Il répondit : Que la colère de mon maître ne s’enflamme pas, tu connais ces gens comme méchants.

וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃

פקאלו לי אצנע לנא מעבודא יסיר בין ידינא פאן ד̇לך אלרג̇ל מוסי אלד̇י אצעדנא מן בלד מצר לם נעלם מא כאן מן אמרה

Ils m’ont dit : « Fabrique-nous un dieu qui marche à notre tête, puisque celui-ci, Moïse, l’homme qui nous a fait sortir du pays d’Égypte, nous ne savons ce qu’il est devenu. »

Ils me dirent : Fais-nous une idole qui marche devant nous, car cet homme Moïse qui nous a fait monter du pays d’Égypte, nous ne savons pas ce qu’il est devenu,

וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃

פקלת להם אנט̇רו למן ד̇הב פפכוה ואתוני בה פטרחתה פי אלנאר פכירג הד̇א אלעג̇ל

Je leur ai répondu : « Qui a de l’or ? » et ils s’en sont dépouillés et me l’ont livré ; je l’ai jeté au feu, et ce veau en est sorti. »

Je leur répondis : Voyez qui a de l’or, détachez-le et donnez-le-moi ; je l’ai jeté au feu, et ce veau en sortit.

וַיַּ֤רְא מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י פָרֻ֖עַ ה֑וּא כִּֽי־פְרָעֹ֣ה אַהֲרֹ֔ן לְשִׁמְצָ֖ה בְּקָמֵיהֶֽם׃

פלמא ראי מוסי אלקום אנהם מכשופון אדי כשף הרון דיוי אלשין מן מקאומיהם

Moïse vit que le peuple était livré au désordre ; qu’Aaron l’y avait abandonné, le dégradant ainsi devant ses ennemis,

Lorsque Moïse vit que le peuple était dévoilé, puisque Aaron avait dévoilé les fomenteurs du mal ; (en les séparant) de ceux qui s’y étaient opposés15* ,

וַיַּעֲמֹ֤ד מֹשֶׁה֙ בְּשַׁ֣עַר הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מִ֥י לַיהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּאָסְפ֥וּ אֵלָ֖יו כׇּל־בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃

ווקף מוסי בבאב אלעסכר פקאל מן ללה יקבל אלי פאג̇תמע אליה ג̇מיע בני לוי

et Moïse se posta à la porte du camp, et il dit : « Qui aime l’Éternel me suive ! » Et tous les Lévites se groupèrent autour de lui.

il se plaça à la porte du camp en disant : Que celui qui est pour Dieu avance vers moi. Tous les enfants de Lévi se réunirent à lui.

וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃

פקאל להם כד̇א קאל אללה אלאה אסראיל יתקלד כל רג̇ל מנכם סיפה עלי ורכה ואמצ̇ו וארג̇עו מן באב אלי באב פי אלעסכר ויקתל כל רגל חתי אכ̇אה וצאחבה וקארבה

Il leur dit : « Ainsi a parlé l’Éternel, Dieu d’Israël ; Que chacun de vous s’arme de son glaive ! passez, repassez d’une porte à l’autre dans le camp, et immolez, au besoin, chacun son frère, son ami, son parent ! »

Il leur dit : Ainsi a parlé Dieu ! le Dieu d’Israël : Que chacun de vous ceigne son glaive sur sa hanche ! passez et repassez de porte à porte dans le camp ! Que tout homme tue même son frère, son ami et son proche.

וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃

פצנע בנו לוי כמא אמרהם מוסי פוקע מן אלקום פי ד̇לך אליום שביה בת̇לת̇ה אלאף רג̇ל

Les enfants de Lévi se conformèrent à l’ordre de Moïse ; et il périt dans le peuple, ce jour-là, environ trois mille hommes.

Les enfants de Lévi firent ce que Moïse leur avait ordonné ; et il tomba en ce jour environ trois mille hommes du peuple.

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה מִלְא֨וּ יֶדְכֶ֤ם הַיּוֹם֙ לַֽיהֹוָ֔ה כִּ֛י אִ֥ישׁ בִּבְנ֖וֹ וּבְאָחִ֑יו וְלָתֵ֧ת עֲלֵיכֶ֛ם הַיּ֖וֹם בְּרָכָֽה׃

וקאל מוסי אכמלו אליום ואג̇בכם ללה כל רג̇ל חתי באבנה ואכ̇יה ותחל עליכם אליום ברכה

Moïse dit : « Consacrez-vous dès aujourd’hui à l’Éternel, parce que chacun l’a vengé sur son fils, sur son frère, et que ce jour vous a mérité sa bénédiction. »

Moïse dit : Remplissez aujourd’hui votre devoir envers Dieu, chacun même contre son fils et son frère, et la bénédiction descendra sur vous aujourd’hui.

וַיְהִי֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֔ם אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהֹוָ֔ה אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם׃

ולמא כאן מן גד קאל מוסי ללקום אנתם אכ̇טאתם כ̇טיה עט̇ימה ואלאן אצעד אלי אללה לעל אסתגפרה ען כ̇טיתכם

Puis le lendemain, Moïse dit au peuple : « Pour vous, vous avez commis un grand péché ! Et maintenant, je vais monter vers le Seigneur, peut-être obtiendrai-je grâce pour votre péché. »

Le lendemain, Moïse dit au peuple : Vous avez commis un péché grave ! Et maintenant je vais monter vers Dieu, peut-être obtiendrai-je le pardon de votre péché.

וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃

ורג̇ע מוסי אלי אללה וקאל יא רב קד אכ̇טא האולי אלקום כ̇טיה כבירה וצנעו להם מעבודא מן ד̇הב

Moïse retourna vers le Seigneur et dit : « Hélas ! Ce peuple est coupable d’un grand péché, ils se sont fait un dieu d’or ;

Et Moïse retourna vers Dieu et dit : Seigneur, ce peuple a commis un péché grave en se faisant une idole d’or ;

וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃

ואלאן אן גפרת כ̇טיתהם ואלא פאמחני מן דיואנך אלד̇י כתבתה פאסתריח

et pourtant, si tu voulais pardonner à leur faute !… Sinon efface-moi du livre que tu as écrit. »

et maintenant, si tu pardonnes ce péché, c’est bien ; sinon, efface-moi du livre que tu as écrit, et je serai tranquille.

וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃

פקאל אללה למוסי אלד̇י אכ̇טא לי אמחוה מן דיואני

Le Seigneur répondit à Moïse : « Celui qui a prévariqué envers moi, c’est lui que j’effacerai de mon livre.

Dieu répondit à Moïse : Celui qui a péché contre moi, je l’effacerai de mon livre.

וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֥ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פׇּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם׃

ואלאן אמץ̇ סיר אלקום אלי אלמוצ̇ע אלד̇י קלתה לך והוד̇א מלאכי יציר בין ידיהם ופי יום מטאלבתי אטאלבהם בכ̇טיתהם

Et maintenant va, conduis ce peuple où je t’ai dit ; mon envoyé te précédera. Mais le jour où j’aurai à sévir, je leur demanderai compte de ce péché. »

Maintenant, va, conduis le peuple vers l’endroit que je t’ai indiqué ; et voici mon ange qui marchera devant eux16* , et, le jour où je demanderai des comptes, je leur en demanderai de leur péché.

וַיִּגֹּ֥ף יְהֹוָ֖ה אֶת־הָעָ֑ם עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ אֶת־הָעֵ֔גֶל אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה אַהֲרֹֽן׃ {ס}

פצדם אללה מן אלקום עלי מא אצטנעו אלעג̇ל אלד̇י צנעה הרון

Ainsi l’Éternel châtia le peuple, comme auteur du veau qu’avait fabriqué Aaron.

Puis Dieu frappa le peuple pour avoir commandé le veau qu’Aaron avait fabriqué.

וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה׃

ת̇ם קאל אללה למוסי אמץ̇ אצעד מן ההונא אנת ואלקום אלד̇ין אצעדתהם מן בלד מצר אלי אלבלד אלד̇י אקסמת לאברהים ואסחק ויעקוב קאילא לנסלכם אעטיה

L’Éternel dit à Moïse : Va, pars d’ici avec le peuple que tu as conduit hors du pays d’Égypte, et allez au pays que j’ai promis par serment à Abraham, à Isaac et à Jacob, disant : « Je le donnerai à votre postérité. »

Ensuite Dieu dit à Moïse : Va, montez d’ici, toi et le peuple que tu as fait monter du pays d’Égypte vers le pays que j’ai promis par serment à Abraham, à Isaac et à Jacob en disant : Je le donnerai à votre postérité.

וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

ואבעת̇ בין ידיך מלאכא אטרד בה אלכנעאניין ואלאמוריין ואלחתיין ואלפרזיין ואלחויין ואליבוסיין

J’enverrai devant toi un ange, par lequel j’expulserai le Cananéen, l’Amorréen, le Héthéen, le Phérézéen, le Hévéen et le Jébuséen.

J’enverrai devant toi un ange, par lequel j’expulserai le Cananéen, l’Amorrhéen, le Héthéen, le Phérézéen, le Hivvéen et le Jébuséen,

אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ׃

אלי בלד יפיץ̇ אללבן ואלעסל פאני לא אצעד נורי פי מא בינכם לאנכם קום צעאב אלרקאב כילא אפניכם פי אלטריק

Vers ce pays ruisselant de lait et de miel, non, je ne monterai point au milieu de toi, peuple réfractaire que tu es, car je pourrais t’anéantir pendant le voyage. »

vers le pays où coulent le lait et le miel, car moi je ne ferai pas monter là ma lumière parmi vous, parce que vous êtes un peuple récalcitrant, pour que je ne vous anéantisse pas en chemin.

וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃

למא סמע אלקום הד̇א אלכ̇בר אלסו פחזנו ולם יג̇על כל רג̇ל זיה עליה

Le peuple, ayant eu connaissance de cette fâcheuse parole, prit le deuil, et nul ne se pava de ses ornements.

Le peuple, ayant entendu cette mauvaise nouvelle, s’attrista, et nul ne mit ses ornements.

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃

קאל אללה למוסי קל לבני אסראיל אנכם קום צעאב אלרקאב פלו אני אצעד נורי פי מא בינכם טרפה ואחדה לאפניתכם ואלאן אדימו נזע זיהם ענכם חתי אערפכם מא אצנע בכם

L’Éternel dit à Moïse : « Dis aux enfants d’Israël ; Vous êtes un peuple réfractaire ; si un seul instant je m’avançais au milieu de vous, je vous anéantirais. Donc, déposez vos ornements, et j’aviserai à ce que je dois vous faire. »

Dieu dit à Moïse : Dis aux enfants d’Israël : Vous êtes un peuple récalcitrant et, si je faisais monter ma lumière parmi vous un seul instant, je vous anéantirais. Maintenant, continuez à vous dépouiller de vos ornements jusqu’à ce que je vous fasse connaître comment j’agirai envers vous.

וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב׃

פדאם בנו אסראיל עלי נזע זיהם פי ג̇בל חריב

Les enfants d’Israël renoncèrent à leur parure, à dater du mont Horeb.

Les enfants d’Israël continuèrent à se dépouiller de leurs ornements à la montagne de Horeb.

וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כׇּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהֹוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃

וכאן מוסי יאכ̇ד אלכ̇בא פיצ̇רבה כ̇ארג̇ אלעסכר בעידא מנה ויסמיה כ̇בא אלמחצ̇ר וכאן כל מן טלב אללה יכ̇רג̇ אלי כ̇בא אלמחצ̇ר אלד̇י כארג̇ אלעסכר

Pour Moïse, il prit sa tente pour la dresser hors du camp, loin de son enceinte, et il la nomma Tente d’assignation ; de sorte que tout homme ayant à consulter le Seigneur devait se rendre à la Tente d’assignation, située hors du camp.

Moïse prenait habituellement la tente et la dressait hors du camp, à distance, la nommant la tente d’assignation ; quiconque avait à consulter Dieu sortait vers la tente d’assignation, hors du camp.

וְהָיָ֗ה כְּצֵ֤את מֹשֶׁה֙ אֶל־הָאֹ֔הֶל יָק֙וּמוּ֙ כׇּל־הָעָ֔ם וְנִ֨צְּב֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וְהִבִּ֙יטוּ֙ אַחֲרֵ֣י מֹשֶׁ֔ה עַד־בֹּא֖וֹ הָאֹֽהֱלָה׃

וכאן מוסי אד̇א כ̇רג̇ אלי אלכ̇בא יקום ג̇מיע אלנאס וינתצב כל רג̇ל עלי באב כ̇באה וילתפתון ורא מוסי אלי דכ̇ולה אלכ̇בא

Et chaque fois que Moïse se retirait vers la Tente, tout le peuple se levait, chacun se tenait au seuil de sa propre tente, et suivait Moïse du regard jusqu’à ce qu’il fût arrivé à la Tente.

Et, chaque fois que Moïse sortait vers la tente, tout le monde se levait, et chacun se tenait debout à la porte de sa tente, et suivait Moïse du regard jusqu’à ce qu’il fût entré dans la tente.

וְהָיָ֗ה כְּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ הָאֹ֔הֱלָה יֵרֵד֙ עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן וְעָמַ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְדִבֶּ֖ר עִם־מֹשֶֽׁה׃

וכאן מוסי אד̇א דכ̇ל אלכ̇בא ינזל עמוד אלגמאם ויקף עלי באב אלכ̇בא ויכלם אללה מוסי

Quand Moïse y était entré, la colonne de nuée descendait, s’arrêtait à l’entrée de la Tente, et Dieu s’entretenait avec Moïse.

Et dès que Moïse entrait dans la tente, la colonne de nuage descendait et s’arrêtait à la porte de la tente, pendant que Dieu parlait à Moïse.

וְרָאָ֤ה כׇל־הָעָם֙ אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽעָנָ֔ן עֹמֵ֖ד פֶּ֣תַח הָאֹ֑הֶל וְקָ֤ם כׇּל־הָעָם֙ וְהִֽשְׁתַּחֲו֔וּ אִ֖ישׁ פֶּ֥תַח אׇהֳלֽוֹ׃

פאד̇א ראי ג̇מיע אלקום עמוד אלגמאם ואקפא עלי באב אלכ̇בא קאמו אג̇מעין פסג̇ד כל רג̇ל עלי באב כ̇באיה

Et tout le peuple voyait la colonne nébuleuse arrêtée à l’entrée de la Tente, et tout le peuple aussitôt se prosternait, chacun devant sa tente.

Et tout le peuple, voyant la colonne de nuage arrêtée à la porte de la tente, se levait ensemble, et chacun se prosternait à la porte de sa tente.

וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃ {פ}

ויתכלם אללה מע מוסי שפאהא כמא יכלם אלמר צאחבה וירג̇ע אלי אלעסכר וכאן כ̇אדמה יהושע בן נון שאבא לא יזול מן אלכיבא

Or, l’Éternel s’entretenait avec Moïse face à face, comme un homme s’entretient avec un autre ; puis Moïse retournait au camp. Mais Josué, fils de Noun, son jeune serviteur, ne quittait pas l’intérieur de la Tente.

Et Dieu parlait avec Moïse bouche à bouche, comme l’homme s’entretient avec son ami ; puis Moïse retournait au camp, et son serviteur, Josué, fils de Noun, était un jeune homme qui ne quittait pas la tente.

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהֹוָ֗ה רְ֠אֵ֠ה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַתָּה֙ לֹ֣א הֽוֹדַעְתַּ֔נִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח עִמִּ֑י וְאַתָּ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ יְדַעְתִּ֣יךָֽ בְשֵׁ֔ם וְגַם־מָצָ֥אתָ חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃

תים קאל מוסי ללה אנת עאלם באנך קלת לי אצעד האולי אלקום ואנת פלם תערפני במן תבעת̇ מעי ואנת פקד קלת לי אני קד שרפת אסמך ווג̇דת חט̇אא ענדי

Moïse dit au Seigneur : « Considère que tu me dis : « Fais avancer ce peuple », sans me faire savoir qui tu veux m’adjoindre. D’ailleurs, tu avais dit : « Je t’ai distingué spécialement, et certes tu as trouvé faveur à mes yeux. »

Ensuite Moïse dit à Dieu : Tu sais que tu m’as dit : Fais monter ce peuple ; mais tu ne m’as pas fait connaître qui tu enverras avec moi ; cependant tu m’avais dit : J’ai illustré ton nom, et tu as trouvé faveur auprès de moi.

וְעַתָּ֡ה אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֜ן בְּעֵינֶ֗יךָ הוֹדִעֵ֤נִי נָא֙ אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ וְאֵדָ֣עֲךָ֔ לְמַ֥עַן אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וּרְאֵ֕ה כִּ֥י עַמְּךָ֖ הַגּ֥וֹי הַזֶּֽה׃

פאלאן אן וג̇דת חט̇אא ענדך ערפני סירך חתי אערף בך לכי אג̇ד חט̇אא ענדך ואנט̇ר לשעבך הד̇ה אלאמה

Eh bien ! de grâce, si j’ai trouvé faveur à tes yeux, daigne me révéler tes voies, afin que je te connaisse et que je mérite encore ta bienveillance. Songe aussi que c’est ton peuple, cette nation ! »

Et maintenant, si j’ai trouvé faveur auprès de toi, fais-moi connaître tes voies afin que je puisse te faire connaître à mon tour pour trouver faveur auprès de toi, et considère cette nation comme ton peuple.

וַיֹּאמַ֑ר פָּנַ֥י יֵלֵ֖כוּ וַהֲנִחֹ֥תִי לָֽךְ׃

קאל לה נורי יסיר מעך אלי אן אקרך

Dieu répondit : « Ma face vous guidera, et je te donnerai toute sécurité. »

Dieu répondit : Ma lumière marchera avec toi jusqu’au moment où je te ferai reposer.

וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה׃

קאל לה אן לם יסר נורך מענא מן אלאן פלא תצעדנא מן ההנא

Moïse lui dit : « Si ta face ne nous guide, ne nous fais pas sortir d’ici.

Moïse lui dit : Si ta lumière ne marche pas avec nous dès maintenant, ne nous fais pas monter d’ici.

וּבַמֶּ֣ה ׀ יִוָּדַ֣ע אֵפ֗וֹא כִּֽי־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲנִ֣י וְעַמֶּ֔ךָ הֲל֖וֹא בְּלֶכְתְּךָ֣ עִמָּ֑נוּ וְנִפְלִ֙ינוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמְּךָ֔ מִכׇּ֨ל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ {פ}

במא ד̇א יערף באני קד וג̇דת חט̇אא ענדך אנא וקומך אליס במצ̇י נורך מענא פנכון אנא וקומך מתשרפין אכ̇תר מן ג̇מיע אלקום אלד̇ין עלי וג̇ה אלארץ̇

Et comment serait-il avéré que j’ai obtenu ta bienveillance, moi ainsi que ton peuple, sinon parce que tu marches avec nous ? Nous serons ainsi distingués, moi et ton peuple, de tous les peuples qui sont sur la face de la terre. »

Comment reconnaîtra-t-on que nous avons trouvé faveur auprès de toi, moi et ton peuple ? N’est-ce pas lorsque ta lumière marchera avec nous et que moi et ton peuple, nous serons plus illustrés que tous les peuples qui sont sur la face de la terre.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה כִּֽי־מָצָ֤אתָ חֵן֙ בְּעֵינַ֔י וָאֵדָעֲךָ֖ בְּשֵֽׁם׃

קאל אללה למוסי הד̇א אלכלאם אלד̇י קלת אצנעה איצ̇א לאנך וג̇דת חט̇אא ענדי ושרפת אסמך

L’Éternel dit à Moïse : « Cette chose-là même, que tu as demandée, je l’accorde, parce que tu as trouvé faveur à mes yeux, et que je t’ai spécialement distingué. »

Dieu répondit à Moïse : J’agirai encore selon la parole que tu as dite, puisque tu as trouvé faveur auprès de moi et que j’ai illustré ton nom.

וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃

קאל ארני אלאן וקארך

Moïse reprit : « Découvre-moi donc ta Gloire. »

Moïse reprit : Fais-moi voir ta majesté. –

וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כׇּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהֹוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃

קאל לה אנא אמר בג̇מיע נורי בין ידיך ואנאדי באסמי בחצ̇רתך וארוף עלי מן ארוף וארחם למן ארחם

Il répondit : « C’est ma bonté tout entière que je veux dérouler à ta vue, et, toi présent, je nommerai de son vrai nom3 l’Éternel ; alors je ferai grâce à qui je devrai faire grâce, et je serai miséricordieux pour qui je devrai l’être. »

Dieu répondit : Je ferai passer toute ma lumière devant toi, et je proclamerai mon nom en ta présence ; je ferai grâce à qui je devrai faire grâce, et je serai miséricordieux pour qui je devrai l’être.

וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃

וקאל לה איצ̇א לא תסתטיע אן תנט̇ר אול נורי לאנה לא יראה אנסאן פיחיי

Il ajouta : « Tu ne saurais voir ma face ; car nul homme ne peut me voir, et vivre. »

Il lui dit encore : Tu ne pourras pas contempler le commencement de ma lumière ; car aucun homme ne pourra me voir et vivre.

וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר׃

קאל לה אללה פהוד̇א מוצ̇ע ענדי אנתצב עלי אלצואן

Le Seigneur ajouta : « Il est une place près de moi : tu te tiendras sur le rocher ;

Dieu lui dit : Voici un endroit près de moi, place-toi sur le rocher.

וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עׇבְרִֽי׃

פאדא מר בך נורי צירתך פי נקור אלצואן וט̇ללת בסחאבי עליך חתי יג̇וז אולה

puis, quand passera ma gloire, je te cacherai dans la cavité du roc, et je t’abriterai de ma main jusqu’à ce que je sois passé.

Et lorsque ma lumière passera devant toi, je te mettrai dans les cavités du rocher, je t’abriterai par mon nuage jusqu’à ce que le commencement de ma lumière ait passé.

וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃ {פ}
a

ת̇ם אזיל סחאבי חתי תנט̇ר אואכ̇ר נורי ואואילה לא תרא

Alors je retirerai ma main, et tu me verras par-derrière ; mais ma face ne peut être vue. »

Puis je retirerai mon nuage de manière à ce que tu voies la fin de ma lumière, mais tu n’en verras pas le commencement.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה פְּסׇל־לְךָ֛ שְׁנֵֽי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וְכָתַבְתִּי֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שִׁבַּֽרְתָּ׃

ת̇ם קאל אללה למוסי אנחת לך לוחי ג̇והר כאלאולין אכתב עליהמא אלכלמאת אלתי כאנת עלי אללוחין אלאולין אללד̇ין כסרתהמא

Le Seigneur dit à Moïse : « Taille toi-même deux tables de pierre semblables aux précédentes ; et je graverai sur ces tables les paroles qui étaient sur les premières tables, que tu as brisées.

Ensuite Dieu dit à Moïse : Taille-toi deux tables d’une pierre précieuse, comme les deux premières, sur lesquelles j’écrirai les paroles qui étaient sur les deux premières tables que tu’ as brisées.

וֶהְיֵ֥ה נָכ֖וֹן לַבֹּ֑קֶר וְעָלִ֤יתָ בַבֹּ֙קֶר֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י וְנִצַּבְתָּ֥ לִ֛י שָׁ֖ם עַל־רֹ֥אשׁ הָהָֽר׃

וכן מהיא ללגדאה ואצעד פי אלגדאה אלי ג̇בל סיני וקף לי ת̇ם עלי ראס אלג̇בל

Sois prêt pour le matin ; tu monteras, au matin, sur le mont Sinaï, et tu m’y attendras au sommet de la montagne.

Sois prêt pour le matin, monte le matin sur le mont Sinaï, et tu m’y attendras au sommet de la montagne.

וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכׇל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃

ורג̇ל לא יצעד מעך ולא ירא אנסאן פי שי מן אלג̇בל חתי אלגנם ואלבקר לא ירעון מקאבלה

Nul n’y montera avec toi, et nul, non plus, ne doit paraître sur toute la montagne ; qu’on ne laisse même paître aux environs de cette montagne ni menu ni gros bétail. »

Que nul ne monte avec toi, que personne ne se fasse voir à aucune partie de la montagne, le menu et le gros bétail même ne paîtront pas dans son voisinage.

וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃

פנחת מוסי לוחי אלג̇והר באלאואלין ואדלג̇ באלגדאה וצעד אלי ג̇בל סיני כמא אמרה אללה ואכ̇ד̇ מעה אללוחין

Ayant taillé deux tables de pierre pareilles aux précédentes, Moïse se leva de bonne heure et monta sur le mont Sinaï, comme le lui avait commandé l’Éternel, après avoir pris en main les deux tables de pierre.

Moïse tailla les deux tables d’une pierre précieuse comme les premières, et il se leva le matin, monta sur la montagne de Sinaï, comme Dieu lui avait ordonné, ayant pris avec lui les deux tables.

וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהֹוָֽה׃

פתג̇לי אללה פי אלגמאם ואוקף נורה מעה ת̇ם ונאדא באסם אללה

L’Éternel descendit dans la nuée, s’arrêta là, près de lui, et proclama nominativement l’Éternel.

Dieu parut dans les nuages, y arrêta sa lumière avec lui et proclama le nom de Dieu.

וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃

ולמא מר אללה בנורה בין ידיה נאדאה אללה אללה אלטאיק אלרחים אלרווף טויל אלמהל כת̇יר אלפצ̇ל ואלאחסאן

La Divinité passa devant lui, et proclama : « Adonaï est l’Être éternel, tout puissant, clément, miséricordieux, tardif à la colère, plein de bienveillance et d’équité ; l

La lumière de Dieu ayant passé devant lui, Dieu lui fit connaître le Dieu, le tout-puissant, le clément, le miséricordieux, le longanime, le très gracieux, le très bon,

נֹצֵ֥רb חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃

חאפט̇ אלפצ̇ל לאלוף גאפר אלד̇נב ואלג̇רם ואלכ̇טיה ויברי ולא יברי ומטאלב בד̇נוב אלאבא מע אלבנין ובני אלבנין ואלת̇ואלת̇ ואלרואבע

il conserve sa faveur à la millième génération ; il supporte le crime, la rébellion, la faute, mais il ne les absout point : il poursuit le méfait des pères sur les enfants, sur les petits-enfants, jusqu’à la troisième et à la quatrième descendance. »

qui conserve sa grâce à mille générations, qui pardonne le méfait, le délit et le péché, qui absout (les repentants), qui n’absout pas (ceux qui ne se repentent pas), qui demande compte des péchés des pères en même temps que de ceux des fils, des petits-fils et de la troisième et de la quatrième génération. –

וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃

פאסרע ומוסי וכ̇ר עלי אלארץ̇ וסג̇ד

Aussitôt Moïse s’inclina jusqu’à terre et se prosterna ;

Moïse se hâla, s’inclina à terre et se prosterna.

וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃

וקאל אן וג̇דת חט̇אא ענדך יא רב אד̇ יסיר נורך פי מא ביננא והם קום צעאב אלרקאב פאגפר ד̇נבנא וכ̇טיתנא ואצטפנא

et il dit ; « Ah ! si j’ai trouvé faveur à tes yeux, Seigneur, daigne marcher encore au milieu de nous ! Oui, ce peuple est indocile, mais tu pardonneras notre iniquité et nos péchés, et nous resterons ton héritage. »

Il dit : Si j’ai trouvé faveur auprès de toi, ô Seigneur, puisque la lumière marchera parmi nous et que ce peuple est récalcitrant, pardonne nos méfaits et nos péchés et considère-nous comme des élus.

וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כׇּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכׇל־הָאָ֖רֶץ וּבְכׇל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כׇל־הָ֠עָ֠ם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יְהֹוָה֙ כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃

קאל האנא עאהד עהדא חד̇א ג̇מיע קומך אצנע אעג̇ובאת מא לם יכ̇לק מת̇להא פי ג̇מיע אלעאלם פי מא בין אלאמם פינט̇ר ג̇מיע אלקום אלד̇י אנת פי מא בינהם צנע אללה אנה מכ̇וף אלד̇י אנא צאנעה מעך

Il répondit : « Eh bien ! je renouvelle le pacte ; à la face de tout ton peuple, je ferai des prodiges qui n’ont encore été opérés dans aucun pays, chez aucune nation ; et tout le peuple qui t’entoure verra combien est imposante l’œuvre de l’Éternel, que j’accomplirai par toi.

Dieu répondit : Eh bien, je conclus une alliance ; à la face de tout ton peuple je ferai des prodiges tels qui n’ont pas été créés dans le monde entier, chez aucune nation, et tout le peuple au milieu duquel tu es verra l’oeuvre imposante de Dieu que j’opère avec toi.

שְׁמׇ֨ר־לְךָ֔ אֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוְּךָ֣ הַיּ֑וֹם הִנְנִ֧י גֹרֵ֣שׁ מִפָּנֶ֗יךָ אֶת־הָאֱמֹרִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י וְהַחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

פאחפט̇ מא אנא אמרך בה אליום האנא טארד מן בין ידיך אלאמוריין ואלכנעאניין ואלחתיין ואלפרזיין ואלחויין ואליבוסיין

Mais prends garde à ce que je te commande aujourd’hui. Voici, j’écarterai de devant toi l’Amorréen, le Cananéen, le Héthéen, le Phérézéen, le Hévéen et le Jébuséen.

Observe ce que je t’ordonne aujourd’hui. Voici que j’expulse devant loi l’Amorrhéen, le Cananéen, le Héthéen, le Phérézéen, le Hiyvéen et le Jébuséen ;

הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ׃

ואחד̇ר אן תעהד עהדא לאהל אלבלד אלד̇י אנת דאכל אליה כילא יכונו והקא פי מא בינך

Garde-toi de contracter alliance avec l’habitant du pays que tu vas occuper : il deviendrait un danger au milieu de toi.

garde-toi de conclure une alliance avec les habitants du pays dans lequel tu entreras, pour qu’ils ne deviennent pas un piège au milieu de toi.

כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן׃

בל מד̇אבחהם תנקציו דככהם תכסרו וסואריהם תג̇דעו

Au contraire, vous renverserez leurs autels, vous briserez leurs monuments, vous abattrez leurs bosquets4.

Au contraire, vous renverserez leurs autels, vous briserez leurs stèles et vous couperez leurs bosquets.

כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְהֹוָה֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא׃

ולא תסג̇ד למעבוד אכיר לאן אללה אסמה אלמעאקב והו יקדר עלי אן יעאקב

Car tu ne dois pas te courber devant une divinité étrangère, parce que l’Éternel a nom JALOUX, c’est un Dieu jaloux !

Ne te prosterne pas devant une autre divinité, car Dieu se nomme le vengeur et il a le pouvoir de punir.

פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃

כילא תעהד עהדא מע אהל אלבלד פיטגון פי תבע מעבודאתהם ויד̇בחון להא וידעו בך פתאכל מן ד̇בחה

Garde-toi de faire alliance avec l’habitant de ce pays : prostitué au culte de ses dieux, il leur sacrifierait, et il te convierait à ses sacrifices et tu en mangerais.

(Garde-loi) de conclure une alliance avec les habitants du pays ; ils t’égareraient à suivre leurs idoles et, en leur sacrifiant, ils l’inviteraient, et tu mangerais de leur sacrifice ;

וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃

ותזוג̇ בניך מן בנאתה פתטגא בנאתה פי תבע מעבודאתהן ותטגי בניך איצ̇א

Puis, tu choisirais parmi ses filles des épouses à tes fils ; et ses filles, s’abandonnant au culte de leurs dieux, entraîneraient tes fils dans leur culte.

tu marierais tes fils à leurs filles, et ces filles, égarées par le culte de leurs idoles, égareraient également les fils.

אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ׃

ומעבודא מסבוכא לא תצנע לך

Tu ne te fabriqueras point des dieux de métal.

Tu ne le feras point des idoles en fonte.

אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם׃

וחג̇ אלפטיר פאחפט̇ה סבעה איאם כל פטירא כמא אמרתך פי וקת שהר אלפריך לאנך כ̇רג̇ת מן בלד מצר פי שהר אלפריך

Observe la fête des Azymes ; sept jours tu mangeras des azymes (comme je te l’ai prescrit) à l’époque du mois de la germination, car c’est dans ce mois que tu es sorti de l’Égypte.

Observe la fête des azymes : Sept jours tu mangeras des azymes, comme je le l’ai ordonné, à l’époque du mois de la germination, car dans le mois de la germination tu es sorti du pays d’Égypte.

כׇּל־פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם לִ֑י וְכׇֽל־מִקְנְךָ֙ תִּזָּכָ֔ר פֶּ֖טֶר שׁ֥וֹר וָשֶֽׂה׃

וכל אול בטן פהו לי מא ד̇כרתה מן ג̇מיע מאשיתך מן אואיל אלבקר ואלגנם

Toutes prémices des entrailles sont à moi : tout ce qui, dans ton bétail, naîtrait mâle, premier-né de la vache ou de la brebis.

Toutes prémices des entrailles sont à moi, les mâles qui te naîtront de ton bétail, les premiers-nés des taureaux et des brebis.

וּפֶ֤טֶר חֲמוֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ כֹּ֣ל בְּכ֤וֹר בָּנֶ֙יךָ֙ תִּפְדֶּ֔ה וְלֹֽא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃

ובכר אלחמיר פאפדה בשאה ואן לם תפדה פאקפה וג̇מיע בכור בניך אפדהם ולא תחצ̇רו בין ידי פארגא

Le premier-né de l’âne, tu le rachèteras par un agneau, sinon tu lui briseras la nuque ; tout premier-né de tes fils, tu le rachèteras, et ils ne paraîtront point devant moi sans offrande.

Le premier-né de l’âne, tu le rachèteras par un agneau, et, si tu ne le rachètes pas, brise-lui la nuque ; tous les premiers-nés de tes fils, rachète-les. Ne vous présentez pas devant moi sans offrande.

שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲבֹ֔ד וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת בֶּחָרִ֥ישׁ וּבַקָּצִ֖יר תִּשְׁבֹּֽת׃

ופי סתה איאם אכ̇דם ופי אלסאבע אסבת חתי פי וקת אלחרת̇ ואלחצאד תסבת

Six jours tu travailleras, et le septième jour tu chômeras ; labourage et moisson seront interrompus.

Travaille pendant six jours et chôme le septième ; tu chômeras même à l’époque du labourage et des moissons.

וְחַ֤ג שָׁבֻעֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים וְחַג֙ הָֽאָסִ֔יף תְּקוּפַ֖ת הַשָּׁנָֽה׃

וחג̇ אלאסבוע תצנעה לך בכור חצאד אלחנטה וחג̇ אלג̇מע פי נהאיה אלסנה

Tu auras aussi une fête des Semaines, pour les prémices de la récolte du froment ; puis la fête de l’Automne, au renouvellement de l’année.

Tu célébreras la fête des Semaines pour les prémices de la récolte du froment, et la fête de la Récolte à la fin de l’année.

שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כׇּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶת־פְּנֵ֛י הָֽאָדֹ֥ן ׀ יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

ת̇לת̇ מראר פי אלסנה יחצ̇ר ג̇מיע רג̇אלך בין ידי אלסיד אללה אלאה אסראיל

Trois fois l’année, tous tes mâles paraîtront en présence du Souverain, de l’Éternel, Dieu d’Israël.

Trois fois l’année se présenteront tous vos hommes devant le Seigneur, l’Éternel, le Dieu d’Israël.

כִּֽי־אוֹרִ֤ישׁ גּוֹיִם֙ מִפָּנֶ֔יךָ וְהִרְחַבְתִּ֖י אֶת־גְּבֻלֶ֑ךָ וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה׃

פאני אקרץ̇ אלאמם מן בין ידיך ואוסע תכ̇מך ולא יתמני אחד ארצ̇ך אד̇א צעדת לתחצ̇ר בין ידי אללה רבך ת̇לת̇ מראר פי אלסנה

Car je déposséderai des peuples à cause de toi, et je reculerai ta frontière : et cependant nul ne convoitera ton territoire, quand tu t’achemineras pour comparaître devant l’Éternel ton Dieu, trois fois l’année.

Car moi j’exterminerai les peuples devant toi, j’élargirai tes frontières et personne ne convoitera ton pays lorsque tu monteras pour te présenter devant l’Éternel, ton maître, trois fois l’année.

לֹֽא־תִשְׁחַ֥ט עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֣ין לַבֹּ֔קֶר זֶ֖בַח חַ֥ג הַפָּֽסַח׃

לא תד̇בח פסחי עלי כ̇מיר ולא תבית שחומה אלי אלגדאה

Tu ne feras point couler, en présence du pain levé, le sang de ma victime, ni ne différeras jusqu’au matin le sacrifice de cette victime pascale.

N’égorge pas mon sacrifice pascal sur du pain levé, et n’en conserve pas les graisses jusqu’au matin.

רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ {פ}

ואואיל בכור ארצ̇ך תאתי בהא אלי בית אללה רבך ולא תאכל לחמא מע לבן

Les prémices nouvelles de ta terre, tu les apporteras dans la maison de l’Éternel ton Dieu. — Tu ne feras point cuire un chevreau dans le lait de sa mère. »

Les premières prémices de ta terre, tu les apporteras dans la maison de l’Éternel, ton Dieu. Et ne mange pas de la viande avec du lait.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתׇב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

ת̇ם קאל למוסי אכתב לך הד̇ה אלכלמאת לאני בסבבהא עהדת מעך עהדא ומע בני אסראיל

L’Éternel dit à Moïse : « Consigne par écrit ces paroles ; car c’est à ces conditions mêmes que j’ai conclu une alliance avec toi et avec Israël. »

Puis Dieu dit à Moïse : Écris-toi ces paroles, car à cause d’elles j’ai conclu avec toi une alliance ainsi qu’avec les enfants d’Israël.

וַֽיְהִי־שָׁ֣ם עִם־יְהֹוָ֗ה אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה לֶ֚חֶם לֹ֣א אָכַ֔ל וּמַ֖יִם לֹ֣א שָׁתָ֑ה וַיִּכְתֹּ֣ב עַל־הַלֻּחֹ֗ת אֵ֚ת דִּבְרֵ֣י הַבְּרִ֔ית עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִֽים׃

פאקאם ת̇ם ענד אללה ארבעין יומא וארבעין לילה לם יאכל טעאמא ולם ישרב מאא וכתב לה עלי אללוחין כלאם אלעהד אלעשרה כלמאת

Et il passa là avec le Seigneur quarante jours et quarante nuits, ne mangeant point de pain, ne buvant point d’eau ; et Dieu écrivit sur les tables les paroles de l’alliance, les dix commandements.

Et il resta là auprès de l’Éternel quarante jours et quarante nuits, ne mangeant pas d’aliment et ne buvant pas d’eau, et il écrivit pour lui sur les deux tables les paroles de l’alliance, les dix paroles.

וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃

פלמא נזל מוסי מן אלג̇בל ולוחא אלשהאדה פי ידיה פי נזולה מן אלג̇בל ומוסי לם יעלם אן קד בץ וג̇הה חין כלמה אללה

Or, lorsque Moïse redescendit du mont Sinaï, tenant en main les deux tables du Statut, il ne savait pas que la peau de son visage était devenue rayonnante lorsque Dieu lui avait parlé.

Lorsque Moïse descendit de la montagne, ayant en main les deux tables du témoignage quand il descendit de la montagne, et ne sachant pas que son visage était devenu rayonnant pendant que l’Éternel lui avait parlé ;

וַיַּ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכׇל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו׃

פראה הרון וסאיר בני אסראיל פאד̇א קד בץ וג̇הה פכ̇אפו אן יתקדמו אליה

Aaron et tous les enfants d’Israël regardèrent Moïse, et voyant rayonner la peau de son visage, ils n’osèrent l’approcher.

Aaron et tous les enfants d’Israël le virent et, son visage étant devenu rayonnant, ils craignirent de s’avancer auprès de lui.

וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכׇל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם׃

ת̇ם דעא בהם מוסי פרג̇ע אליה הרון וג̇מיע אשראף אלג̇מאעה פכלמהם

Moïse les appela, Aaron et tous les phylarques de la communauté se rapprochèrent de lui, et Moïse leur parla.

Ensuite Moïse les appela, et Aaron et tous les chefs de la communauté retourneront auprès de lui, et il leur parla.

וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כׇּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛ה אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי׃

ובעד ד̇לך תקדם סאיר בני אסראיל פאמרהם בג̇מיע מא קאל לה אללה פי ג̇בל סיני

Ensuite s’avancèrent tous les enfants d’Israël, et il leur transmit tous les ordres que l’Éternel lui avait donnés sur le mont Sinaï.

Après cela, approchèrent tous les enfants d’Israël, et Moïse leur ordonna tout ce que Dieu lui avait dit sur la montagne de Sinaï.

וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה׃

פלמא פרג מן כלאמהם ג̇על עלי וג̇הה ברקעא

Moïse, ayant achevé de parler, couvrit son visage d’un voile.

Moïse, ayant achevé de leur parler, mit un voile sur son visage.

וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְהֹוָה֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה׃

וכאן אד̇א דכ̇ל מוסי בין ידי אללה ליכ̇אטבה ינזע אלברקע אלי כ̇רוג̇ה ת̇ם יכ̇רג̇ ויכלם בג̇מיע מא יומר בה

Or, quand Moïse se présentait devant l’Étemel pour communiquer avec lui, il ôtait ce voile jusqu’à son départ ; sorti de ce lieu, il répétait aux Israélites ce qui lui avait été prescrit,

Quand Moïse entrait auprès de Dieu pour s’entretenir avec lui, il écartait le voile jusqu’à sa sortie ; puis il sortait et disait tout ce qui lui avait été ordonné.

וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ׃ {ס}

חתי ינט̇ר ג̇מיעהם וג̇הה אנה קד בץ חתי ירד אלברקע עלי וג̇הה אלי וקת דכ̇ולה ליכ̇אטבה

et les Israélites remarquaient le visage de Moïse, dont la peau était rayonnante ; puis Moïse remettait le voile sur son visage, jusqu’à ce qu’il rentrât pour communiquer avec le Seigneur.

Ainsi tous pouvaient voir que son visage était rayonnant jusqu’à ce qu’il est remis le voile sur son visage, puis il remettait son voile sur son visage jusqu’au moment où il rentrait pour s’entretenir avec Dieu.