Chapitre 1

בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ׃

אול מא כ̇לק אללה אלסמאואת ואלארץ̇

Au commencement, Dieu avait créé le ciel et la terre.

Au commencement Dieu créa les cieux et la terre.

וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵ֣י תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃

ואלארץ̇ כאנת גאמרה ומסתבחרה וט̇לאם עלי וג̇ה אלגמר וריח אללה תהב עלי וג̇ה אלמא

Or, la terre n’était que solitude et chaos ; des ténèbres couvraient la face de l’abîme, et le souffle de Dieu planait sur la face des eaux.

Et la terre était plongée dans un abîme et couverte d’eaux1* , des ténèbres étant sur la surface de l’abîme et les vents de Dieu soufflant sur la surface de l’eau.

וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר׃

ושא אללה אן יכון נור פכאן נור

Dieu dit : « Que la lumière soit !» Et la lumière fut.

Et Dieu voulut2* que fût la lumière, et la lumière fut.

וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ׃

פלמא עלם אללה אן אלנור ג̇יד פצל אללה בין אלנור ובין אלט̇לאם

Dieu considéra que la lumière était bonne, et il établit une distinction entre la lumière et les ténèbres.

Puis, lorsque Dieu sut3* que la lumière était bonne, il distingua entre la lumière et les ténèbres,

וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד׃ {פ}

וסמא אללה אוקאת אלנור נהארא ואוקאת אלט̇לאם סמאהא לילא ולמא מצ̇י מן אלליל ואלנהאר יום ואחד

Dieu appela la lumière Jour, et les ténèbres, il les appela Nuit. Il fut soir, il fut matin, — un jour.

et Dieu nomma les époques de la lumière jour, et les époques des ténèbres il les nomma nuit. Et lorsqu’une nuit et un jour se furent passés pour faire une journée,

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם׃

שא אללה אן יכון ג̇לד פי וסט אלמא ויכון פאצלא בין מאיין

Dieu dit : « Qu’un espace s’étende au milieu des eaux, et forme une barrière entre les unes et les autres. »

Dieu voulut qu’il y eût au milieu de l’eau une partie ferme, qui serait une séparation entre deux eaux.

וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִ֒יעַ֒ וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת לָרָקִ֔יעַ וּבֵ֣ין הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֖ר מֵעַ֣ל לָרָקִ֑יעַ וַֽיְהִי־כֵֽן׃

פצנע אללה אלג̇לד ופצל בין אלמא אלד̇י מן דונה ובין אלמא אלד̇י מן פוקה פכאן כד̇אך

Dieu fit l’espace, opéra une séparation entre les eaux qui sont au-dessous et les eaux qui sont au-dessus, et cela demeura ainsi.

Dieu fit donc la partie ferme et établit une séparation entre l’eau qui était au-dessous et l’eau qui était au-dessus ; il en fut ainsi.

וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי׃ {פ}

וסמא אללה אלג̇לד סמאא ולמא מצ̇י מן אלליל ואלנהאר יום ת̇אן

Dieu nomma cet espace le Ciel. Le soir se fit, le matin se fit, — second jour.

Et Dieu nomma la partie ferme ciel. Lorsqu’une nuit et un jour se furent passés pour faire la deuxième journée,

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם מִתַּ֤חַת הַשָּׁמַ֙יִם֙ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֔ד וְתֵרָאֶ֖ה הַיַּבָּשָׁ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃

שא אללה אן תג̇תמע אלאמיא מן תחת אלסמא אלי מוצ̇ע ואחד ויט̇הר אליבס פכאן כד̇אך

Dieu dit : « Que les eaux répandues sous le ciel se réunissent sur un même point, et que le sol apparaisse.» Cela s’accomplit.

Dieu voulut que les eaux se réunissent au-dessous du ciel en un seul endroit et que la partie sèche apparût : il en fut ainsi.

וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ וּלְמִקְוֵ֥ה הַמַּ֖יִם קָרָ֣א יַמִּ֑ים וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃

פסמא אללה אליבס ארצ̇א ומלאם אלמא סמאהא בחארא פעלם אללה אן ד̇לך ג̇יד

Dieu nomma le sol la Terre, et l’agglomération des eaux, il la nomma les Mers. Et Dieu considéra que c’était bien.

Dieu nomma la partie sèche terre, et l’agglomération des eaux il la nomma mer. Dieu sut que cela était bon.

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃

ושא אללה אן תכלא אלארץ̇ כלאא ועשבא ד̇א חב ושג̇רא ד̇א ת̇מר מכ̇רג̇ ת̇מר לאצנאפה מא גרסה מנה עלי אלארץ̇ וכאן כד̇אך

Dieu dit : « Que la terre produise des végétaux, savoir : des herbes renfermant une semence ; des arbres fruitiers portant, selon leur espèce, un fruit qui perpétue sa semence sur la terre. » Et cela s’accomplit.

Puis Dieu voulut que la terre se couvrît de verdure et de plantes portant des graines et d’arbres produisant des fruits, selon leurs différentes espèces, qui sont plantés sur la terre, et il en fut ainsi.

וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹֽשֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃

ואכ̇רג̇ת אלארץ̇ כלאא ועשבא ד̇א חב לאצנאפה ושג̇רא מכ̇רג̇ ת̇מר מא גרסה מנה לאצנאפה פעלם אללה אן ד̇לך ג̇יד

La terre donna naissance aux végétaux : aux herbes qui développent leur semence selon leur espèce, et aux arbres portant, selon leur espèce, un fruit qui renferme sa semence. Et Dieu considéra que c’était bien.

La terre produisit de la verdure et des plantes portant des graines selon leurs différentes espèces et des arbres produisant des fruits, qui sont plantés selon leurs différentes espèces. Dieu sut que c’était bon.

וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי׃ {פ}

ולמא מצ̇י מן אלליל ואלנהאר יום ת̇אלת̇

Le soir se fit, le matin se fit, — troisième jour.

Lorsqu’une nuit et un jour se furent passés pour faire la troisième journée,

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃

שא אללה אן תכון אנואר פי ג̇לד̇ אלסמא ותפרז בין אלנהאר ואלליל פיכונאן איאת ואוקאתא ואיאמא וסנין

Dieu dit : « Que des corps lumineux apparaissent dans l’espace des cieux, pour distinguer entre le jour et la nuit ; ils serviront de signes pour les saisons, pour les jours, pour les années ;

Dieu voulut qu’il y eût dans la partie ferme du ciel pour séparer le jour de la nuit des luminaires, dont deux seront des signes, des époques, des jours et des années.

וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃

ותכון אלאנואר פי ג̇לד̇ אלסמא לתצ̇י עלי אלארץ̇ פכאן כד̇אך

et ils serviront de luminaires, dans l’espace céleste, pour éclairer la terre. » Et cela s’accomplit.

Les luminaires seront dans la partie ferme du ciel pour éclairer la terre ; et il en fut ainsi.

וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃

פצנע אללה אלנירין אלעט̇מין אלניר אלאכבר ללאצ̇אה פי אלנהאר ואלניר אלאצגר ללאצ̇אה פי אלליל ואלכואכב

Dieu fit les deux grands luminaires : le plus grand luminaire pour la royauté du jour, le plus petit luminaire pour la royauté de la nuit, et aussi les étoiles.

Et Dieu fit les deux grands luminaires, le luminaire le plus grand pour éclairer pendant le jour et le luminaire le plus petit pour éclairer pendant la nuit, et les étoiles.

וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃

וג̇עלהם אללה פי ג̇לד̇ אלסמא ליצ̇ו עלי אלארץ̇

Et Dieu les plaça dans l’espace céleste pour rayonner sur la terre ;

Dieu les plaça dans la partie ferme du ciel pour éclairer sur la terre,

וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלְהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃

וללאצ̇אה פי אלנהאר ופי אלליל ואלתפרד בין אלנור ואלט̇לאם פעלם אללה אן ד̇לך ג̇יד

pour régner le jour et la nuit, et pour séparer la lumière des ténèbres. Dieu considéra que c’était bien.

pour briller pendant le jour et pendant la nuit et pour faire une distinction entre la lumière et les ténèbres. Dieu sut que c’était bon.

וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם רְבִיעִֽי׃ {פ}

ולמא מצ̇י מן אלליל ואלנהאר יום ראבע

Le soir se fit, le matin se fit, — quatrième jour.

Lorsqu’une nuit et un jour se furent passés pour faire la quatrième journée,

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֑ה וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף עַל־הָאָ֔רֶץ עַל־פְּנֵ֖י רְקִ֥יעַ הַשָּׁמָֽיִם׃

שא אללה אן יסעי מן אלמא סאע ד̇ו נפס חיה וטאיר יטיר עלי אלארץ̇ קבאלה ג̇לד אלסמא

Dieu dit « Que les eaux fourmillent d’une multitude animée, vivante ; et que des oiseaux volent au-dessus de la terre, à travers l’espace des cieux.

Dieu voulut que surgissent de l’eau des êtres remuants, doués d’un souffle de vie4* , et que des oiseaux prissent leur vol au-dessus de la terre dans la direction de la partie ferme du ciel.

וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כׇּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה ׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כׇּל־ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃

פכ̇לק אללה אלתנאנין אלעט̇אם וסאיר אלנפוס אלחיה אלדאבה אלתי סעת מן אלמא לאצנאפהא וכל טאיר ד̇י ג̇נאך̇ לאצנאפה פעלם אללה אן ד̇לך ג̇יד

Dieu créa les cétacés énormes, et tous les êtres animés qui se meuvent dans les eaux, où ils pullulèrent selon leurs espèces, puis tout ce qui vole au moyen d’ailes, selon son espèce ; et Dieu considéra que c’était bien.

Dieu créa les grands poissons marins et tous les êtres vivants rampants qui surgirent de l’eau selon leurs espèces et tous les oiseaux doués d’ailes selon leurs espèces. Dieu sut que c’était bon.

וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ וּמִלְא֤וּ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ בַּיַּמִּ֔ים וְהָע֖וֹף יִ֥רֶב בָּאָֽרֶץ׃

ובארך אללה פיהם וקאל להם חכמא את̇מרו ואכת̇רו ועמו אלמא פי אלבחאר ואלטאיר יכת̇ר פי אלארץ̇

Dieu les bénit en disant : « Croissez et multipliez ! remplissez les eaux, habitants des mers ; oiseaux, multipliez sur la terre !»

Dieu les bénit et leur dit en ordonnant5* : Croissez, multipliez-vous et remplissez l’eau dans les mers et que les oiseaux se multiplient sur la terre.

וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם חֲמִישִֽׁי׃ {פ}

ולמא מצ̇י מן אלליל ואלנהאר יום כ̇אמס

Le soir se fit, le matin se fit, — cinquième jour.

Lorsqu’une nuit et un jour se furent passés pour faire la cinquième journée,

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ לְמִינָ֑הּ וַֽיְהִי־כֵֽן׃

שא אללה אן תכ̇רג אלארץ̇ נפוסא חיה לאצנאפהא בהאים ודביבא ווחש אלארץ̇ לאצנאפה וכאן כד̇אך

Dieu dit : « Que la terre produise des êtres animés selon leurs espèces : bétail, reptiles, bêtes sauvages de chaque sorte. » Et cela s’accomplit.

Dieu voulut que la terre produisît des êtres vivants selon leurs espèces, du bétail, des reptiles et les bêtes sauvages de la terre selon leurs espèces ; il en fut ainsi.

וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כׇּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃

וצנע אללה וחש אלארץ̇ לאצנאפה ואלבהאים לאצנאפהא וסאיר דביב אלארץ̇ לאצנאפה פעלם אללה אן ד̇לך ג̇יד

Dieu forma les bêtes sauvages selon leurs espèces, de même les animaux qui paissent, de même ceux qui rampent sur le sol. Et Dieu considéra que c’était bien.

Dieu fit les bêtes sauvages de la terre selon leurs espèces, le bétail selon ses espèces et tout ce qui rampe sur la terre selon ses espèces. Dieu sut que c’était bon.

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם בְּצַלְמֵ֖נוּ כִּדְמוּתֵ֑נוּ וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכׇל־הָאָ֔רֶץ וּבְכׇל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ׃

וקאל אללה נצנע אנסאנא בצורתנא כשבהנא מסלטא יסתולון עלי סמך אלבחר וטאיר אלסמא ואלבהאים וג̇מיע אלארץ̇ וסאיר אלדביב אלדאב עליהא

Dieu dit : « Faisons l’homme à notre image, à notre ressemblance, et qu’il domine sur les poissons de la mer, sur les oiseaux du ciel, sur le bétail ; enfin sur toute la terre, et sur tous les êtres qui s’y meuvent. »

Et Dieu dit : Faisons un homme à notre image, selon notre ressemblance, désigné pour la domination6* , qui règne sur les poissons de la mer, sur les oiseaux du ciel, sur les bêtes, sur toute la terre et sur tous les reptiles qui rampent sur elle.

וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃

פכ̇לק אללה אדם בצורתה בצורה שריפה מסלטא כ̇לקה ד̇כרא ואנת̇י כ̇לקהמא

Dieu créa l’homme à son image ; c’est à l’image de Dieu qu’il le créa. Mâle et femelle furent créés à la fois.

Alors Dieu créa Adam à son image, il le créa selon une image noble, désigné pour la domination ; mâle et femelle, il les créa tous deux.

וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֮ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכׇל־חַיָּ֖ה הָֽרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ׃

ובארך פיהמא אללה וקאל להמא את̇מרו ואכת̇רו ועמו אלארץ̇ ואמלכוהא ואסתולו עלי סמך אלבחר וטאיר אלסמא וסאיר אלחיואן אלדאב עלי אלארץ̇

Dieu les bénit en leur disant : « Croissez et multipliez ! remplissez la terre et soumettez-la ! commandez aux poissons de la mer, aux oiseaux du ciel, à tous tes animaux qui se meuvent sur la terre ! »

Dieu les bénit tous deux et leur dit : Croissez, multipliez-vous et remplissez la terre, emparez-vous d’elle et régnez sur les poissons de la mer, sur les oiseaux du ciel, et sur tous les animaux qui rampent sur la terre.

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל־עֵ֣שֶׂב ׀ זֹרֵ֣עַ זֶ֗רַע אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י כׇל־הָאָ֔רֶץ וְאֶת־כׇּל־הָעֵ֛ץ אֲשֶׁר־בּ֥וֹ פְרִי־עֵ֖ץ זֹרֵ֣עַ זָ֑רַע לָכֶ֥ם יִֽהְיֶ֖ה לְאׇכְלָֽה׃

וקאל אללה הוד̇א קד אעטיתכם כל עשב ד̇י חב אלד̇י עלי וג̇ה ג̇מיע אלארץ̇ וכל שג̇ר פיה ת̇מר ד̇ו חב יכון לכם טעאמא

Dieu ajouta : « Or, je vous accorde tout herbage portant graine, sur toute la face de la terre, et tout arbre portant des fruits qui deviendront arbres par le développement du germe. Ils serviront à votre nourriture.

Dieu dit : Voici que je vous ai accordé toute herbe portant graine qui est sur la surface de la Terre entière, et tout arbre fruitier portant graine vous servira de nourriture,

וּֽלְכׇל־חַיַּ֣ת הָ֠אָ֠רֶץ וּלְכׇל־ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם וּלְכֹ֣ל ׀ רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ֙ נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה אֶת־כׇּל־יֶ֥רֶק עֵ֖שֶׂב לְאׇכְלָ֑ה וַֽיְהִי־כֵֽן׃

ולג̇מיע וחש אלארץ̇ וג̇מיע טאיר אלסמא וסאיר מא דב עלי אלארץ̇ אלד̇י פיה נפס חיה אלי אן ג̇מיע כ̇צ̇ר אלעשב מאכלא פכאן כד̇אך

Et aux animaux sauvages, à tous les oiseaux du ciel, à tout ce qui se meut sur ta terre et possède un principe de vie, j’assigne toute verdure végétale pour nourriture. » Et il en fut ainsi.

ainsi qu’à toute bête sauvage et à tout oiseau du ciel et à tout ce qui rampe sur la terre ayant un souffle de vie, au point que toute herbe verte servira de nourriture jusqu’à une époque fixée7* . Il en fut ainsi.

וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי׃ {פ}

ולמא עלם אללה אן ג̇מיע מא צנעה ג̇יד ג̇דא ולמא מצ̇י מן אלליל ואלנהאר יום סאדס

Dieu examina tout ce qu’il avait fait : c’était éminemment bien. Le soir se fit, puis le matin ; ce fut le sixième jour.

Dieu sut que tout ce qu’il avait fait était très bon. Lorsqu’une nuit et un jour se furent passés pour faire la sixième journée8*,

Chapitre 2

וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכׇל־צְבָאָֽם׃

כמלת אלסמא ואלארץ̇ וג̇מיע ג̇יושהם

Ainsi furent terminés les cieux et la terre, avec tout ce qu’ils renferment.

le ciel et la terre et toutes leurs armées étaient terminés.

וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכׇּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃

ואכמל אללה פי אליום אלסאבע כ̇לקה אלד̇י צנעה ועטל פיה אן יכ̇לק שיא מן מת̇ל כ̇לקה אלד̇י צנעה

Dieu mit fin, le septième jour, à l’œuvre faite par lui ; et il se reposa, le septième jour, de toute l’œuvre qu’il avait faite.

Et Dieu termina au septième jour sa création qu’il avait faite, et il cessa en ce jour de créer une chose qui fût semblable à sa création qu’il avait faite.

וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ {פ}

ובארך פיה וקדסה אד̇ עטל פיה אן יכ̇לק שיא מן מת̇ל כ̇לקה אלד̇י צנעה

Dieu bénit le septième jour et le proclama saint, parce qu’en ce jour il se reposa de l’œuvre entière qu’il avait produite et organisée.

Il le bénit et le sanctifia, puisqu’il y avait cessé de créer une chose qui fût semblable à sa création qu’il avait faite9* .

אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃

הד̇א שרח נואשי אלסמאואת ואלארץ̇ אד̇ כ̇לקתא פי וקת צנע אללה אלארץ̇ ואלסמא

Telles sont les origines du ciel et de la terre, lorsqu’ils furent créés ; à l’époque où l’Éternel-Dieu fit une terre et un ciel.

Ce qui suit expose10* ce que produisirent les cieux et la terre quand ils furent créés à l’époque où Dieu fit la terre et le ciel.

וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכׇל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃

ואן ג̇מיע שג̇ר אלצחרא קבל אן יכון פי אלארץ̇ וג̇מיע עשבהא קבל אן ינבת אד̇ לם ימטר אללה עליהא ולא אנסאן כאן יפלחהא

Or, aucun produit des champs ne paraissait encore sur la terre, et aucune herbe des champs ne poussait encore ; car l’Éternel-Dieu n’avait pas fait pleuvoir sur la terre, et d’homme, il n’y en avait point pour cultiver la terre.

C’était avant qu’aucun arbre des champs ne fût sur la terre et qu’aucune de ses plantes n’eût encore poussé, puisque Dieu n’avait pas fait pleuvoir sur elle et qu’il n’y avait pas d’homme pour la cultiver,

וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כׇּל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃

ולא בכ̇אר כאן יצעד מנהא פיסקי ג̇מיע וג̇ההא

Mais une exhalaison s’élevait de la terre, et humectait toute la surface du sol.

et qu’aucune vapeur n’en était montée pour humecter toute sa surface.

וַיִּ֩יצֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃

ואן אללה כ̇לק אדם תראבא מן אלארץ̇ ונפך̇ פי אנפה נסמה אלחיוה פצאר אדם נפסא נאטקה

L’Éternel-Dieu façonna l’homme, — poussière détachée du sol, — fit pénétrer dans ses narines un souffle de vie, et l’homme devint un être vivant.

Alors Dieu créa Adam de la poussière de la terre et souffla dans ses narines la respiration de la vie, et Adam devint un être pensant.

וַיִּטַּ֞ע יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃

וגרס אללה ג̇נאנא פי עדן שרקיא וציר ת̇ם אדם אלד̇י כ̇לקה

L’Éternel-Dieu planta un jardin en Éden, vers l’orient, et y plaça l’homme qu’il avait façonné.

Dieu planta un jardin en Éden, vers l’orient, et y plaça Adam qu’il avait créé.

וַיַּצְמַ֞ח יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כׇּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃

ואנבת אללה מן אלארץ̇ כל שג̇רה חסן מנט̇רהא וטיב מאכלהא ושג̇רה אלחיוה פי וסט אלג̇נאן ושג̇רה מערפה אלכ̇יר ואלשר

L’Éternel-Dieu fit surgir du sol toute espèce d’arbres, beaux à voir et propres à la nourriture ; et l’arbre de vie au milieu du jardin, avec l’arbre de la science du bien et du mal.

Dieu fit pousser de la terre toute espèce d’arbres beaux à voir et bons à manger, et l’arbre de la vie au milieu du jardin, ainsi que l’arbre de la science du bien et du mal.

וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃

ונהר יכ̇רג̇ מן עדן יסקי אלג̇נאן ומן ת̇ם יפתרק ויציר לארבעה רוס

Un fleuve sortait d’Éden pour arroser le jardin ; delà il se divisait et formait quatre bras.

Un fleuve sortait d’Éden qui arrosait le jardin ; de là il se divisait et formait quatre bras.

שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כׇּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃

אסם אחדהא אלניל והו מחיט בג̇מיע בלד זוילה אלד̇י ת̇ם אלד̇הב

Le nom du premier : Pichôn ; c’est celui qui coule tout autour du pays de Havila, où se trouve l’or.

L’un d’eux s’appelait le Nil ; il entourait tout le pays de Zawîlah où se trouve l’or.

וּֽזְהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃

וד̇הב ד̇לך אלבלד ג̇יד ת̇ם אללולו וחג̇ארה אלבלור

L’or de ce pays-là est bon ; là aussi le bdellium et la pierre de chôham.

L’or de ce pays est beau ; là il y a les perles et le béryl.

וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כׇּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃

ואסם אלנהר אלת̇אני גיחון והו מחיט בג̇מיע בלד אלחבשה

Le nom du deuxième fleuve : Ghihôn ; c’est celui qui coule tout autour du pays de Kouch.

Le nom du second fleuve était Djiḥôn ; il entourait tout le pays de l’Abyssinie.

וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃

ואסם אלנהר אלת̇אלת̇ אלדג̇לה והו יסיר פי שרקי אלמוצל ואלנהר אלראבע הו אלפראת

Le nom du troisième fleuve : Hiddékel1 ; c’est celui qui coule à l’orient d’Assur ; et le quatrième fleuve était l’Euphrate.

Le nom du troisième fleuve était le Tigre, qui coule à l’est de Mossoul. Le quatrième fleuve était l’Euphrate.

וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ׃

ואכ̇ד̇ אללה אדם ואנזלה פי ג̇נאן עדן ליפלחהא וליחפט̇הא

L’Éternel-Dieu prit donc l’homme et l’établit dans le jardin d’Éden pour le cultiver et le soigner.

Dieu prit Adam et l’établit dans le jardin d’Éden pour le cultiver et le garder,

וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃

ואמר אללה אדם קאילא מן ג̇מיע שג̇ר אלג̇נאן ג̇איז אן תאכל

L’Éternel-Dieu donna un ordre à l’homme, en disant : « Tous les arbres du jardin, tu peux t’en nourrir ;

Dieu ordonna à Adam en disant : De tous les arbres du jardin il t’est permis de manger.

וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃

ומן שג̇ר מערפה אלכ̇יר ואלשר לא תאכל פאנך פי יום תאכל מנהא תסתחק אן תמות

mais l’arbre de la science du bien et du mal, tu n’en mangeras point : car, du jour où tu en mangeras, tu dois mourir !»

Et de l’arbre de la science du bien et du mal tu ne mangeras pas, car le jour où tu en mangeras tu mériteras de mourir11*.

וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃

וקאל אללה לא כ̇יר פי בקא אדם וחדה אצנע לה עונא חד̇אה

L’Éternel-Dieu dit : « Il n’est pas bon que l’homme soit isolé ; je lui ferai une aide digne de lui. »

Dieu dit : Il n’est pas bien que l’homme reste seul ; je lui ferai une aide qui lui convienne.

וַיִּ֩צֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כׇּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כׇּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃

פחשר אללה מן אלארץ̇ ג̇מיע וחש אלצחרא וטאיר אלסמא ואתי בהא אלי אדם לירא מא יסמיהא פכל מא סמאה אדם מן נפס חיה הו אסמה אלי אלאן

L’Éternel-Dieu avait formé de matière terrestre tous les animaux des champs et tous les oiseaux du ciel. Il les amena devant l’homme pour qu’il avisât à les nommer ; et telle chaque espèce animée serait nommée par l’homme, tel serait son nom.

Dieu rassembla de la terre toutes les bêtes sauvages des champs et les oiseaux du ciel et les amena auprès d’Adam pour voir comment il les nommerait, et tout être vivant auquel Adam donna un nom porte ce nom jusqu’aujourd’hui.

וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃

פסמא אדם אסמא לג̇מיע אלבהאים וטאיר אלסמא וג̇מיע וחש אלצחרא ולם יג̇ד אדם עונא חד̇אה

L’homme imposa des noms à tous les animaux qui paissent, aux oiseaux du ciel, à toutes les bêtes sauvages ; mais pour lui-même, il ne trouva pas de compagne qui lui fut assortie.

Aussi Adam donna-t-il des noms à tout le bétail, aux oiseaux du ciel et à toutes les bêtes sauvages des champs, mais Adam ne trouva pas d’aide qui lui convînt.

וַיַּפֵּל֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃

פאוקע אללה סבאתא עלי אדם לילא יחס פנאם ואסתל אחדי אצ̇לאעה וסד מכאנה בלחם

L’Éternel-Dieu fit peser une torpeur sur l’homme, qui s’endormit ; il prit une de ses côtes, et forma un tissu de chair à la place.

Dieu fit alors tomber un sommeil profond sur Adam, pour qu’il ne sentît rien, et il s’endormit ; il retira une de ses côtes, et ferma la place avec de la chair.

וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃

ובנא אללה אלצ̇לע אלתי אכ̇ד̇ אמראה פאתי בהא אלי אדם

L’Éternel-Dieu organisa en une femme la côte qu’il avait prise à l’homme, et il la présenta à l’homme.

Il forma de la côte qu’il avait prise une femme, et ramena auprès d’Adam.

וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְחָה־זֹּֽאת׃

פקאל אדם הד̇ה אלמרה שאהדת עט̇מא מן עט̇אמי ולחמא מן לחמי וינבגי אן תסמא אמראה לאנהא מן אמר אכ̇ד̇ת

Et l’homme dit : « Celle-ci, pour le coup, est un membre extrait de mes membres et une chair de ma chair ; celle-ci sera nommée Icha2, parce qu’elle a été prise de Ich3. »

Puis Adam dit : Cette fois je reconnais un os de mes os et une chair de ma chair ; il convient qu’elle soit nommée Imraat (femme), puisqu’elle est prise de l’Imrouou (homme).

עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזׇב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃

לד̇לך יתרך אלרג̇ל אבאה ואמה וילזם זוג̇תה פיציראן כג̇סד ואחד

(C’est pourquoi l’homme abandonne son père et sa mère ; il s’unit à sa femme, et ils deviennent une seule chair.)

C’est pourquoi l’homme quitte son père et sa mère et s’attache à sa femme, et ils deviennent un seul corps.

וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃

וכאנא ג̇מיעא עריאנין אדם וזוג̇תה ולא יחתשמאן מן ד̇לך

Or ils étaient tous deux nus, l’homme et sa femme, et ils n’en éprouvaient point de honte.

Ils étaient tous les deux nus, Adam et sa femme, et n’en éprouvaient aucune honte.

Chapitre 3

וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

ואלת̇עבאן צאר חכימא מן ג̇מיע חיואן אלצחרא אלד̇י כ̇לקה אללה פקאל ללאמראה איקינא קאל אללה לא תאכלא מן ג̇מיע שג̇ר אלג̇נאן

Mais le serpent était rusé, plus qu’aucun des animaux terrestres qu’avait faits l’Éternel-Dieu. Il dit à la femme : « Est-il vrai que Dieu a dit : Vous ne mangerez rien de tous les arbres du jardin ?»

Le serpent était rusé entre tous les animaux des champs que Dieu avait créés, et il dit à la femme : Est-ce qu’en vérité Dieu a dit que vous ne devez manger d’aucun arbre du jardin ?

וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃

קאלת אלמראה ללת̇עבאן מן ג̇מיע ת̇מר שג̇ר אלג̇נאן נאכל

La femme répondit au serpent : « Les fruits des arbres du jardin, nous pouvons en manger ;

La femme dit au serpent : Nous pouvons manger de tous les fruits des arbres du jardin ;

וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃

לכן מן ת̇מר אלשג̇רה אלתי פי וסטה קאל אללה לא תאכלא מנהא ולא תדנוא בהא כילא תמותא

mais quant au fruit de l’arbre qui est au milieu du jardin, Dieu a dit : Vous n’en mangerez pas, vous n’y toucherez point, sous peine de mourir. »

mais des fruits de l’arbre qui est au milieu Dieu a dit : N’en mangez pas et n’y touchez pas pour que vous ne mouriez pas.

וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃

וקאל להא לסתמא תמותאן

Le serpent dit à la femme : « Non, vous ne mourrez point ;

Il lui dit : Vous ne mourrez pas.

כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכׇלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃

אן אללה עאלם אנכמא פי יום תאכלאן מנהא תנפץ עיונכמא ותציראן כאלמלאיכה עארפין אלכ̇יר ואלשר

mais Dieu sait que, du jour où vous en mangerez, vos yeux seront dessillés, et vous serez comme Dieu, connaissant le bien et le mal. »

Dieu sait qu’au jour où vous en mangerez, vos yeux seront désillés, et vous deviendrez semblables aux anges connaissant le bien et le mal.

וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃

פלמא ראת אלאמראה אן אלשג̇רה טיבה אלמאכל שהיה ללמנט̇ר מנאא ללעקל אכ̇ד̇ת מן ת̇מרהא פאכלת ואעטת בעלהא ואכל מעהא

La femme jugea que l’arbre était bon comme nourriture, qu’il était attrayant à la vue et précieux pour l’intelligence ; elle cueillit de son fruit et en mangea, puis en donna à son époux, et il mangea.

Lorsque la femme vit que l’arbre était bon comme nourriture, qu’il était attrayant pour la vue et désirable pour l’intelligence, elle prit de ses fruits et mangea, puis elle en donna à son mari, qui mangea avec elle.

וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃

פאנפצת עיונהמא פעלמא אנהמא עראיאנאן פכ̇יטא מן ורק אלתין מא צנעא מנה מיאזר

Leurs yeux à tous deux se dessillèrent, et ils connurent qu’ils étaient nus ; ils cousirent ensemble des feuilles de figuier, et s’en firent des pagnes.

Leurs yeux se désillèrent, et ils surent qu’ils étaient nus ; ils cousirent ensemble des feuilles de figuier, et s’en firent des vêtements.

וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃

פסמעא צות אללה מארא פי אלג̇נאן ברפק כחרכה אלנהאר פאסתכ̇בא אדם וזוג̇תה חיאא מן בין ידי אללה פימא בין שג̇ר אלג̇נאן

Ils entendirent la voix de l’Éternel-Dieu, parcourant le jardin du côté d’où vient le jour. L’homme et sa compagne se cachèrent de la face de l’Éternel-Dieu, parmi les arbres du jardin.

Et ils entendirent la voix de Dieu, traversant le jardin, douce comme le mouvement du jour, et Adam et sa femme se cachèrent de honte devant Dieu, entre les arbres du jardin.

וַיִּקְרָ֛א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃

פנאדא אללה אדם וקאל לה מקררא אין אנת

L’Éternel-Dieu appela l’homme, et lui dit : « Où es-tu ? »

Dieu appela Adam, et lui dit afin de le faire avouer : Où es-tu ?

וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃

קאל אני סמעת צותך פי אלג̇נאן פאתקית אד̇ אנא עריאן פאכ̇תבית

Il répondit : « J’ai entendu ta voix dans le jardin ; j’ai eu peur, parce que je suis nu, et je me suis caché. »

Il répondit : J’ai entendu ta voix dans le jardin ; j’ai eu peur parce que je suis nu, et je me suis caché.

וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכׇל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃

קאל מן אכ̇ברך אנך עריאן אמן אלשג̇ר אלתי אמרתך לא תאכל מנהא אכלת

Alors il dit : « Qui t’a appris que tu étais nu ? Cet arbre dont, je t’avais défendu de manger, tu en as donc mangé ?»

Dieu dit : Qui t’a appris que tu es nu ? Est-ce que tu aurais mangé de l’arbre dont je t’avais défendu de manger ?

וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃

קאל אדם אלאמראה אלתי ג̇עלתהא מעי הי אעטתני מן אלשג̇רה פאכלת

L’homme répondit : « La femme — que tu m’as associée — c’est elle qui m’a donné du fruit de l’arbre, et j’ai mangé. »

Adam répondit : La femme que tu as placée avec moi, c’est elle qui m’a donné (du fruit) de l’arbre, et j’ai mangé.

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃

קאל אללה ללאמראה מא ד̇א צנעת קאלת אלתיעבאן אגואני פאכלת

L’Éternel-Dieu dit à la femme : « Pourquoi as-tu fait cela ? » La femme répondit : « Le serpent m’a entraînée, et j’ai mangé. »

Dieu dit à la femme : Qu’as-tu fait ? Et elle répondit : Le serpent m’a séduite, et j’ai mangé.

וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כׇּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

קאל אללה ללת̇עבאן אד̇ צנעת הד̇א בעלם פאנת מלעון מן ג̇מיע אלבהאים וג̇מיע וחש אלצחרא ועלי צדרך תסלך ותראבא תאכל טול איאם חיותך

L’Éternel-Dieu dit au serpent : « Parce que tu as fait cela, tu es maudit entre tous les animaux et entre toutes les créatures terrestres : tu te traîneras sur le ventre, et tu te nourriras de poussière tous les jours de ta vie.

Dieu dit alors au serpent : Puisque tu as fait cela sciemment, sois maudit entre tout le bétail et toutes les bêtes sauvages des champs ; tu marcheras sur ta poitrine, et tu mangeras de la poussière pendant toute ta vie.

וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ {ס}

ועדאוה אג̇עלהא בינך ובין אלאמראה ובין נסלך ובין נסלהא והו ישדכ̇ך אלראס ואנת תלד̇גה אלעקב

je ferai régner la haine entre toi et la femme, entre ta postérité et la sienne : celle-ci te visera à la tête, et toi, tu l’attaqueras au talon. »

Je ferai régner la haine entre toi et la femme, entre tes descendants et les siens : Ils t’écraseront la tête, et toi, tu leur mordras le talon.

אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ׃ {ס}

וקאל ללאמרה לאכת̇רן מן משקתך וחמלתך במשקה תלדין אלאולאד ואלי בעלך יכון קיאדך והו אלמתסלט עליך באלאכ̇תיאר

À la femme il dit : « J’aggraverai tes labeurs et ta grossesse ; tu enfanteras avec douleur ; la passion t’attirera vers ton époux, et lui te dominera. »

Puis il dit à la femme : J’augmenterai les souffrances de ta grossesse ; tu mettras au monde des enfants avec douleur ; tu seras soumise à ton mari, et lui, il sera rendu ton dominateur selon son libre arbitre.

וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַ֘עְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּ֒ךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכְלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃

וקאל לאדם אד̇ קבלת קול זוג̇תך פאכלת מן אלשג̇רה אלתי אמרתך קאילא לא תאכל מנהא מלעונה אלארץ̇ בסבבך במשקה תאכל מנהא טול איאם חיותך

Et à l’homme il dit : « Parce que tu as cédé à la voix de ton épouse, et que tu as mangé de l’arbre dont je t’avais enjoint de ne pas manger, maudite est la terre à cause de toi : c’est avec effort que tu en tireras ta nourriture, tant que tu vivras.

Et il dit à Adam : Puisque tu as écouté les paroles de ta femme et que tu as mangé de l’arbre dont je t’avais défendu de manger, que la terre soit maudite à cause de toi ; tu t’en nourriras avec souffrance tant que tu vivras.

וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃

ושוכא ודרדרא תנבת לך ותאכל עשב אלצחרא

Elle produira pour toi des buissons et de l’ivraie, et tu mangeras de l’herbe des champs.

Elle te fera pousser des ronces et de l’ivraie, et tu te nourriras des plantes (non cultivées) des champs.

בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃

בערק וג̇הך תאכל אלטעאם אלי רג̇ועך אלי אלארץ̇ אלתי אכ̇דת מנהא לאנך תראב ואלי אלתראב תעוד

C’est à la sueur de ton visage que tu mangeras du pain, — jusqu’à ce que tu retournes à la terre d’où tu as été tiré : car poussière tu fus, et poussière tu redeviendras ! »

À la sueur de ton visage tu mangeras ton pain, jusqu’à ce que tu retournes à la terre de laquelle tu as été pris, car tu es poussière et à la poussière tu retourneras.

וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כׇּל־חָֽי׃

וסמי אדם אסם זוג̇תה חוה לאנהא כאנת אם כל חי נאטק מאית

L’homme donna pour nom à sa compagne « Ève, » parce qu’elle fut la mère de tous les vivants4.

Adam nomma sa femme Ève (la vivante), puisqu’elle est la mère de tout être vivant, intelligent et mortel.

וַיַּ֩עַשׂ֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כׇּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ {פ}

וצנע אללה לאדם ולזוג̇תה ת̇יאב בדן ואלבסהמא

L’Éternel-Dieu fit pour l’homme et pour sa femme des tuniques de peau, et les en vêtit.

Et Dieu fit à Adam et à sa femme des vêtements pour leurs corps, et les en revêtit.

וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃

ת̇ם קאל אללה הוד̇א אדם קד צאר כואחד מנא פי מערפה אלכ̇יר ואלשר ואלאן כילא ימד ידה פיאכ̇ד̇ מן שג̇רה אלחיוה איצ̇א ויאכל ויחיא אלי אלדהר

L’Éternel-Dieu dit : « Voici l’homme devenu comme l’un de nous, en ce qu’il connaît le bien et le mal. Et maintenant, il pourrait étendre sa main et cueillir aussi du fruit de l’arbre de vie ; il en mangerait, et vivrait à jamais… »

Après cela Dieu dit : Voici qu’Adam est devenu semblable à l’un de nous pour la science du bien et du mal, et maintenant, pourvu qu’il n’étende pas la main et ne prenne pas également de l’arbre de la vie, pour en manger et vivre éternellement.

וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃

פטרדה אללה מן ג̇נאן עדן ליפלח אלארץ̇ אלתי אכ̇ד̇ מנהא

Et l’Éternel-Dieu le renvoya du jardin d’Éden, pour cultiver la terre d’où il avait été tiré.

Dieu le chassa donc du jardin d’Éden pour qu’il labourât la terre de laquelle il avait été pris.

וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃ {ס}

ולמא טרד אדם אסכן מן שרקי ג̇נאן עדן אלמלאיכה ולמע סיף מתקלב ליחפט̇ו טריק שג̇רה אלחיוה

Ayant chassé l’homme, il posta en avant du jardin d’Éden les chérubins, avec la lame de l’épée flamboyante, pour garder les abords de l’arbre de vie.

Et après qu’Adam eut été chassé, Dieu établit à l’est du jardin d’Éden les anges et une lame d’épée flamboyante, pour garder le chemin de l’arbre de la vie.

Chapitre 4

וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְהֹוָֽה׃

ואן אדם ואקע חוה זוג̇תה פחמלת וולדת קין פקאלת קד רזקת רג̇לא מן ענד אללה

Or, l’homme s’était uni à Ève, sa femme. Elle conçut et enfanta Caïn, en disant : « J’ai fait naître un homme, conjointement avec l’Éternel ! »

Or Adam eut commerce avec Ève, sa femme. Elle devint enceinte, enfanta Caïn et dit : J’ai été gratifiée d’un fils de la part de Dieu.

וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃

ת̇ם עאודת וולדת אכ̇אה הבל וכאן הבל ראעי גנם וקין כאן יפלח אלארץ̇

Elle enfanta ensuite son frère, Abel. Abel devint pasteur de menu bétail, et Caïn cultiva la terre.

Puis elle enfanta encore Abel, son frère. Abel était pasteur de menu bétail et Caïn cultivait la terre.

וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהֹוָֽה׃

פלמא כאן בעד איאם אתי קין מן ת̇מר אלארץ̇ בהדיה ללה

Au bout d’un certain temps, Caïn présenta, du produit de la terre, une offrande au Seigneur ;

Ce fut après quelque temps que Caïn apporta du fruit de la terre comme offrande à Dieu.

וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔ה אֶל־הֶ֖בֶל וְאֶל־מִנְחָתֽוֹ׃

והבל אתי הו איצ̇א מן בכור גנמה ומן סמאנהא פקבל אללה הבל והדיתה

et Abel offrit, de son côté, des premiers-nés de son bétail, de leurs parties grasses. Le Seigneur se montra favorable à Abel et à son offrande,

Abel apporta aussi des premiers-nés et des plus grasses de ses brebis. Dieu reçut Abel et son offrande ;

וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃

וקין והדיתה לם יקבלהמא ואשתד עלי קין ג̇דא ווקע וג̇הה חיאא

mais à Caïn et à son offrande il ne fut pas favorable ; Caïn en conçut un grand chagrin, et son visage fut abattu.

mais Caïn et son offrande, il ne les reçut pas. Caïn en fut fortement chagriné et son visage fut abattu de honte.

וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃

וקאל אללה לקין לם אשתד עליך ולם וקע וג̇הך

Le Seigneur dit à Caïn ; « Pourquoi es-tu chagrin, et pourquoi ton visage est-il abattu ?

Dieu dit alors à Caïn : Pourquoi te chagrines-tu et pourquoi ton visage est-il abattu ?

הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל־בּֽוֹ׃

אלא אן ג̇ודת קבלת ואד̇ לם תג̇וד פאינמא אתג̇הת כ̇טאך ראבץ̇ ואליך קיאדה ואנת אלמסלט עליה באלאכ̇תיאר

Si tu t’améliores, tu pourras te relever, sinon le Péché est tapi à ta porte : il aspire à t’atteindre, mais toi, sache le dominer ! »

Certes, si tu t’améliores, tu seras agréé, et si tu ne t’améliores pas, partout où tu te dirigeras, ton péché sera accroupi, mais il te sera soumis, et tu seras rendu son dominateur selon ton libre arbitre.

וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קׇם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ׃

ת̇ם קאול קין הבל אכ̇אה פלמא כאנא פי אלצחרא קאם קין אלי הבל אכ̇יה פקתלה

Caïn parla à son frère Abel ; mais il advint, comme ils étaient aux champs, que Caïn se jeta sur Abel, son frère, et le tua.

Caïn s’entretint avec son frère Abel, et, lorsqu’ils furent dans les champs, Caïn se leva contre son frère Abel et le tua.

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי׃

פקאל אללה מקררא אין הבל אכ̇וך קאל לא אעלם אחאפט̇ אכ̇י אנא

L’Éternel dit à Caïn : « Où est Abel ton frère ?» Il répondit : « Je ne sais ; suis-je le gardien de mon frère ? »

Puis Dieu dit à Caïn, pour lui faire avouer son crime : Où est ton frère Abel ? Il répondit : Je ne sais pas ; suis-je le gardien de mon frère ?

וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה׃

פקאל לה מא ד̇א צנעת צות דם אכ̇יך צארך̇ אלי מן אלארץ̇

Dieu dit : « Qu’as-tu fait ! le cri du sang de ton frère s’élève, jusqu’à moi, de la terre.

Dieu reprit : Qu’as-tu fait ? la voix du sang de ton frère crie vers moi de la terre.

וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ׃

ואלאן אנת מלעון מן אלארץ̇ אלתי פתחת פאהא וקבלת דם אכ̇יך מן ידך

Eh bien ! tu es maudit à cause de cette terre, qui a ouvert sa bouche pour recevoir de ta main le sang de ton frère !

Maintenant, sois maudit par cette terre qui a ouvert sa bouche et reçu le sang de ton frère de ta main.

כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ׃

באן תפלח אלארץ̇ ולא תעוד אן תעטיך קואהא נאיעא ונאידא תכון פי אלארץ̇

Lorsque tu cultiveras la terre, elle cessera de te faire part de sa fécondité ; tu seras errant et fugitif par le monde. »

De sorte que tu cultiveras la terre, et elle ne t’accordera plus ses forces ; tu seras errant et vagabond sur la terre.

וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־יְהֹוָ֑ה גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂא׃ a

קאל קין ללה ד̇נבי אעט̇ם מן אן יגפר

Caïn dit à l’Éternel : « Mon crime est trop grand pour qu’on me supporte.

Caïn dit à Dieu : Mon péché est trop grand pour être pardonné.

הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כׇל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי׃

פאן טרדתני אליום ען וג̇ה אלארץ̇ הל מן בין ידיך אנסתר ואן כנת נאיעא ונאידא פי אלארץ̇ כאן כל מן וג̇דני יקתלני

Vois, tu me proscris aujourd’hui de dessus la face de la terre ; mais puis-je me dérober à ta face ? Je vais errer et fuir par le monde, mais le premier qui me trouvera me tuera. »

Si tu m’as chassé aujourd’hui de la surface de la terre, pourrai-je me cacher devant toi ? et si je suis errant et vagabond sur la terre, quiconque me trouvera me tuera.

וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יְהֹוָ֗ה לָכֵן֙ כׇּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם יְהֹוָ֤ה לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כׇּל־מֹצְאֽוֹ׃

קאל אללה לד̇לך כל מן קתל קין יקאד בה כת̇ירא פג̇על אללה לקין איה לילא יקתלה כל מן וג̇דה

L’Éternel lui dit : « Aussi, quiconque tuera Caïn sera puni au septuple. » Et l’Éternel le marqua d’un signe, pour que personne, le rencontrant, ne le frappât.

Dieu dit : C’est pourquoi, quiconque tuera Caïn sera sévèrement châtié. Puis Dieu le marqua d’un signe pour que personne, en le rencontrant, ne le tuât.

וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן׃

פכ̇רג̇ קין מן בין ידי אללה פאקאם בבלד נוד שרקי עדן

Caïn se retira de devant l’Éternel, et séjourna dans le pays de Nôd, à l’orient d’Éden.

Caïn se retira de devant l’Éternel et resta dans le pays de Nod, à l’est d’Éden.

וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ׃

וואקע קין זוג̇תה פחמלת וולדת חנוך ת̇ם אנה בנא קריה פסמאהא באסם אבנה חנוך

Caïn connut sa femme ; elle conçut et enfanta Hénoc. Caïn bâtissait alors une ville, qu’il désigna du nom de son fils Hénoc.

Caïn eut commerce avec sa femme, qui devint enceinte et enfanta Hénoch ; puis il bâtit une ville, qu’il appela Hénoch d’après le nom de son fils.

וַיִּוָּלֵ֤ד לַֽחֲנוֹךְ֙ אֶת־עִירָ֔ד וְעִירָ֕ד יָלַ֖ד אֶת־מְחֽוּיָאֵ֑ל וּמְחִיָּיאֵ֗ל יָלַד֙ אֶת־מְת֣וּשָׁאֵ֔ל וּמְתוּשָׁאֵ֖ל יָלַ֥ד אֶת־לָֽמֶךְ׃

ת̇ם ולד לחנוך עירד ועירד אולד מחויאל ומחויאל אולד מתושאל ומתושאל אולד למך

Hénoc devint père d’Irâd ; celui-ci engendra Mehouyaêl, qui engendra Lamec.

Il naquit à Hénoch Irad ; Irad engendra Mechouyaêl ; Mechouyaêl engendra Mehouschaêl, et Mehouschaêl engendra Lémech.

וַיִּֽקַּֽח־ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה׃

ואתכ̇ד̇ לה למך זוג̇תין אסם אחדאהמא עדה ואלאכ̇רי צלה

Lamec prit deux femmes, la première nommée Ada, et la seconde Cilla.

Lémech se choisit deux femmes, dont l’une s’appelait Adah, et l’autre Tsillah.

וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃

פולדת עדה יבל והו כאן אול מן סכן אלאכ̇ביה ומלך מאשיה

Ada enfanta Jabal, souche de ceux qui habitent sous des tentes et conduisent des troupeaux.

Adah enfanta Jabal ; il fut le premier qui demeura dans les tentes et posséda du bétail.

וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כׇּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב׃

ואסם אכ̇יה יובל והו כאן אול מן חמל אלטנבור ואלקיתאר

Le nom de son frère était Jubal : celui-ci fut la souche de ceux qui manient la harpe et la lyre.

Son frère se nommait Joubal ; il fut le premier qui mania le tambourin et la lyre.

וְצִלָּ֣ה גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כׇּל־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל וַֽאֲח֥וֹת תּֽוּבַל־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה׃

וצלה הי איצ̇א ולדת תובל קין והו כאן אול ציקל לג̇מיע צנעה אלנחאס ואלחדיד וכאנת אכ̇תה נעמה

Cilla, de son côté, enfanta Tubalcaïn, qui façonna toute sorte d’instruments de cuivre et de fer, et qui eut pour sœur Naama.

Tsillah également enfanta Toubalcaïn ; il fut le premier qui forgea tous les ouvrages d’airain et de fer. Sa soeur était Naamah.

וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִ֑י כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֙גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּרָתִֽי׃

פקאל למך לנסאה ואת̇קא יא עדה ויא צלה אסמעא קולי יא נסא למך אנצתא מקאלתי אתריאני קתלת רג̇לא בשג̇תי או צביא בג̇ראחתי

Lamec dit à ses femmes : « Ada et Cilla, écoutez ma voix ! Femmes de Lamec, prêtez l’oreille à ma parole ! J’ai tué un homme parce qu’il m’avait frappé, Et un jeune homme à cause de ma blessure :

Lémech dit à ses deux femmes avec assurance : Ô Adah et Tsillah, écoutez mes paroles ! Ô femmes de Lémech, prêtez l’oreille à mon discours ! Pensez-vous que j’aie tué un homme en le frappant ou un enfant en le blessant ?

כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקַּם־קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה׃

פאן כאן כת̇ירא יקאד בקין פבלמך אכת̇ר ואכת̇ר

Si Caïn doit être vengé sept fois, Lamec le sera soixante-dix-sept fois. »

Si Caïn doit être vengé sévèrement, Lémech le sera encore bien davantage.

וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן׃

ואן אדם ואקע איצ̇א זוג̇תה פולדת אבנא ואסמתה שת קאלת קד רזקני אללה נסלא אכ̇ר בדל הבל אד̇ קתלה קין

Adam connut de nouveau sa femme ; elle enfanta un fils, et lui donna pour nom Seth : « Parce que Dieu m’a accordé5 une nouvelle postérité, au lieu d’Abel, Caïn l’ayant tué. »

Adam eut de nouveau commerce avec sa femme, et elle enfanta un fils qu’elle appela Seth en disant : Dieu m’a gratifié d’une autre postérité à la place d’Abel, puisque Caïn l’a tué.

וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ {ס}

ולשת הו איצ̇א אולד אבן וסמאה אנוש חיניד̇ תבד̇לת אלדעוה באסם אללה

À Seth, lui aussi, il naquit un fils ; il lui donna pour nom Énos. Alors on commença d’invoquer le nom de l’Éternel.

À Seth, lui aussi, il naquit un fils qu’il appela Énosch. À cette époque, l’invocation du nom de Dieu fut profanée.

Chapitre 6:1-8

וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃

ולמא אבתדא אלנאס אן יכת̇רו עלי וג̇ה אלארץ̇ וולד להם בנאת

Or, quand les hommes eurent commencé à se multiplier sur la terre, et que des filles leur naquirent,

Lorsque les hommes commencèrent à se multiplier sur la terre et que des filles leur naquirent,

וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃

ראו בנו אלאשראף בנאת אלעאמה אנהן חסאן פאתכ̇ד̇ו להם נסא מן ג̇מיע מא אכ̇תארוה

les fils de la race divine trouvèrent que les filles de l’homme étaient belles, et ils choisirent pour femmes toutes celles qui leur convinrent.

les fils des races nobles virent que les filles des races vulgaires étaient belles, ils se choisirent des femmes parmi celles qui leur plurent.

וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃

פקאל אללה לא ינגמד ד̇אתי פי הולא אלנאס אלי אלדהר אד̇ הם בשריון ותכון מדתהם מאיה ועשרין סנה

L’Éternel dit : « Mon esprit n’animera plus les hommes pendant une longue durée, car lui aussi devient chair. Leurs jours seront réduits à cent vingt ans. »

Dieu dit : Mon essence ne restera pas éternellement enfermée dans ces hommes, puisqu’ils sont chair et que la durée de leur vie sera cent vingt ans.

הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָ֘רֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃ {פ}

וכאן אלג̇באברה פי אלארץ̇ פי ד̇לך אלזמאן ובעד ד̇לך איצ̇א כאנו ידכ̇לון בנו אלאשראף אלי בנאת אלעאמה חראמא פילדן להם הם אלג̇באברה אלד̇ין מן אלדהר ד̇וו אלאסמא

Les Nefilîm parurent sur la terre à cette époque et aussi depuis, lorsque les hommes de Dieu se mêlaient aux filles de l’homme et qu’elles leur donnaient des enfants. Ce furent ces forts d’autrefois, ces hommes si renommés.

Les Forts étaient à cette époque sur la terre et encore après, les fils des races nobles se mêlaient, contre l’ordre, aux filles des races vulgaires, qui leur donnaient des enfants ; ce sont là les Forts d’autrefois, si renommés.

וַיַּ֣רְא יְהֹוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכׇל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כׇּל־הַיּֽוֹם׃

פלמא ראי אללה אן קד כת̇ר שר אלנאס פי אלארץ̇ וג̇מיע כ̇אטר אפכאר קלובהם רד̇י מחץ̇ טול אלזמאן

L’Éternel vit que les méfaits de l’homme se multipliaient sur la terre, et que le produit des pensées de son cœur était uniquement, constamment mauvais ;

Lorsque Dieu vit que la méchanceté des hommes augmentait sur la terre, et que toutes les pensées de leur cœur les portaient vers le mal toujours,

וַיִּנָּ֣חֶם יְהֹוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃

תואעדהם אללה במא צנעהם פי אלארץ̇ ואוצל אלמשקה אלי קלובהם

et l’Éternel regretta d’avoir créé l’homme sur la terre, et il s’affligea en lui-même.

Dieu les menaça au sujet de ce qu’il les avait créés sur la terre, et fit entrer la souffrance dans leur cœur

וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃

באן קאל אללה אמחו אלנאס אלד̇ין כ̇לקתהם ען וג̇ה אלארץ̇ מן אנסאן אלי בהימה אלי דביב ואלי טאיר אלסמא אד̇ תואעדתהם במא כ̇לקתהם

Et l’Éternel dit : « J’effacerai l’homme — que j’ai créé — de dessus la face de la terre ; depuis l’homme jusqu’à la brute, jusqu’à l’insecte, jusqu’à l’oiseau du ciel, car je regrette de les avoir faits. »

en disant : J’effacerai l’homme que j’ai créé de la surface de la terre, aussi bien l’homme que le bétail, les reptiles et les oiseaux du ciel, puisque je les ai menacés au sujet de ce que je les avais créés12*.

וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה׃ {פ}

ונוח וג̇ד חט̇אא ענד אללה

Mais Noé trouva grâce aux yeux de l’Éternel.

Mais Noé trouva grâce auprès de Dieu.