La Haggada de Pessa’h

Introduction

זכר יציאת מצרים הוא יסוד בתורת משה ועיקר בנבואות חזון ישראל, ולכן התקינו חכמינו לספר ביציאת מצרים, הספור שקבעו נקראת הגדה על שם הכתוב ״והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים״ (שמות י״ג ה׳).

La Sortie de Mitsraïm est la merveille d’entre toutes les merveilles de notre histoire ; sans elle, pas de Tora ; sans elle, pas de Prophétie. C’est pourquoi nos Sages ordonnèrent qu’on la racontât, aux veillées de Pessah ; et ils nous rapportent que ce récit fut appelé Haggada, d’après le premier mot du verset : « Vehigadta, et tu raconteras à ton fils, en ce jour-là… »

כל המעשים אשר עשה הזהב הם לעורר בינת הבן וכל הספורים הנמצאים בהגדה אינם רק בשביל התינוקות. אחד שקרא בעל הבית לכל הרעבים לבוא לקחת חלק ולשמוח בשמחת חג, הילד מתחיל לשאול, והאב עונה לכל אחד לפי בינתו. כל הדרושים וכל המעשיות של חד גדיא ושל אחד מי יודע הם בעד הילד, מלך הסדר.

Et, en vérité, le Séder n’est fait que pour perpétuer de générations en générations la mémoire du grand évènement. À peine le Père de Famille a-t-il appelé tous les affamés à prendre leur part de la Fête et à se réjouir de sa joie, voici que les petits commencent à l’interroger ; et il répond à chacun d’eux selon le degré de sa compréhension. Rites et coutumes, histoire et anecdotes, tout est là pour l’enfant, Roi du Séder.

כל הסדר מיוסד על מין ארבעה, כנגד ארבעה לשונות של גאולה האמורים בגלות מצרים: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והצלתי (בראשית רבה פרשה פ״ח), כנגד ארבעה ימים שבין לקיחתו של פסח לשחיטתו, וכנגד ארבע מצות ששמרו ישראל במצרים (ע״ מכילתא, מסכתא דפסחא, בא, פרשה ה׳), ד׳ כוסות, ד׳ מאכלים (פסח, מצה, מרור, חרוסת), ד׳ שאלות, ד׳ בנים.

[Non traduit]

וגם עיקר ההגדה היתה בימים הראשונים דרשת ארבעה פסוקים של פרשת בכורים (דברים כ”ו, ה־ח) ״ארמי אובד אבי״ (משנה פסחים פ״י, מ״ה)

[Non traduit]

ואולי לכן שמה הגדה יען כי הוראת המגלה הזאת היא בעיקרה מדרש הכתוב, ולמען השריש בלב העם תורת המסורה בפירוש הפסוקים_ולהוציא מלבן של צדוקים המבהרים המקרא רק כפשוטו ואומרים: כי ״ממחרת השבת״ היינו מחרתו של יום השבת ולא יום הראשון של חג המצות, כתרות חוקים_לכן קבעו לקרוא ההגדה כלומר דרשת הכתובים המספרים יציאת מצרים על פי דרכי המדרש בפירוש ההלכה. ולכן כאשר חפצו בימי הגאונים לשנות ספור ההגדה אמרו ״כי מי שאין אומר מדרש כלל…: מין הוא… ומתלמידי ענן… וכל מי שאינו נוהג מנהג שלנו לא יצא ידי חובתו״ (סדר רב עמרם גאון בשם רב נטרונאי גאון. הוצאת פרנקל ח”ב דף קף וקפד)

[Non traduit]

סדר ליל פסח היה נהוג עוד בפני הבית. כמאמר המשנה בפסחים פ׳י ״מזגו לו כוס ראשון… מברך… הביאו, לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין… ובמקדש (כלומר בזמן שבית המקדש קים) היו מביאים לפניו גופו של פסח »

[Non traduit]

וגם במאמרו של רבן גמליאל הזקן. אשר חי קודם שנחרב הבית. הנוסחה היתה: פסח זו שאנו אוכלין (ע׳ משנה פסחים פ״י מ״ה) ואחר חרבן הבית הגיהו: פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קים. והתנאים והאמוראים הוסיפו איזה דרשות על דברי רבן גמליאל. החלק הראשון של ההגדה נגמר בימיהם והחלק השני נתוסף מעט מעט בכל דור ודור ע׳י הגאונים וע״י חכמי ספרד וצרפת לקיים דברי חז׳ל ״כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח״.

On « donnait » déjà le Séder quand la Maison du Sanctuaire était encore debout ; la Mischna et Rabban Gamliel l’Ancien en témoignent. Et déjà il était recommandé d’ajouter au Récit de la Sortie de Mitsraïm, tel que nous le lisons dans les Saintes Écritures, les explications transmises par nos Sages, dans les formes du Midrasch et de la Halacha. De l’époque des Tanaïms à celle des Amoraïms, de l’époque des Gaonims à celle des Docteurs de France et d’Espagne, ses commentaires s’accrurent, selon qu’il est écrit : « Quiconque davantage raconte sur la sortie de Mitsraïm, voici : il est digne de louanges. » Mais l’on trouverait, en nos vivantes traditions, bien des Haggadoth qui n’entrèrent point au recueil que nous possédons aujourd’hui. Qu’il nous soit permis d’en rappeler ici quelques-unes, afin d’accomplir à notre tour le devoir de tout enfant d’Israël, en cette nuit des veillées de Pessah.

וגם אנחנו נלך בעקבותם ונציג פה איזה פנינים מים התלמוד והמדרש

[Non traduit]

La Mission de Moïse

אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא ויעף אתה, הרכבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב״ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל (שמות רבה פרשה ב, ב)

Nos Maîtres ont dit : Lorsque Moïse, notre Maître, — la paix sur lui, — menait dans le désert le troupeau d’Yéthro, un chevreau se sauva du troupeau ; et Moïse courut derrière lui, jusqu’à ce qu’il arriva en un champ de poireaux ; et quand il fut au champ de poireaux, voici qu’un étang d’eau vint à sa rencontre, et, pour boire, le chevreau s’arrêta. Quand Moïse l’eut rejoint, il lui dit : « Je ne savais point que tu fuyais de devant la soif ni que tu étais fatigué. » Et sur son épaule il chargea le chevreau, et, le portant, s’en alla. — Alors le Saint, béni soit-Il, dit à Moïse : « Puisqu’il y a en toi pitié pour conduire le troupeau qui est à l’homme de chair et de sang, — aussi vrai que tu vis, tu paîtras mon troupeau, Israël ! » (Schemoth Rabba, II, 2).

Le Buisson d’Épines

שאל גוי אחד את ר׳ יהושע בן קרחה מה ראה הקב״ה לדבר עם משה מתוך הסנה? אמר לו אלו מתוך חרוב או מתוך שקמה בן היית שואלני אלא להועיאך חלק אי אפשר. למה מתוך הסנה? ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה (שמות רבה פ׳ ב׳ ה)

Un païen disait à Rabbi Jehoschoua ben Korha : « Pourquoi le Saint, béni soit-Il, parla-t-Il à Moïse du milieu d’un buisson d’épines ? » Le Rabbi répondit : « S’Il eût parlé du milieu d’un caroubier ou d’un sycomore, tu eusses de même interrogé. Cependant, je ne te laisserai point sans réponse. Pourquoi du milieu d’un buisson ? Pour t’apprendre qu’aucun lieu, même point le buisson d’épines, n’est vide de la Présence d’Adonaï. » (Schemoth Rabba, II, 3)

La Compassion d’Adonaï

״בכל צרתם לו צר״ (ישעיה ס״ג) א״ל הקב׳ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער. בשם שישראל שרוים בצער. הוי יודע ממקום שאני מדבר עמך. מתוך הקוצים, כביכול, אני שותף בצערן (שמות רבה, פרשה ב׳ ה׳)

Le Saint, béni soit-Il, dit à Moïse : « Ne sens-tu point que j’habite dans l’angoisse, comme Israël dans l’angoisse habite ? Sache, d’après l’endroit d’où je te parle, du milieu des épines, que moi, j’ai part à leur angoisse, si l’on peut dire ainsi d’Adonaï. » (Schemoth Rabba, II, 3)

Les Noms de l’Éternel

״ויאמר אלהים אל משה״ אמר ר׳ אבא בר ממל אמר ליה הקב׳ה למשה: שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלהים. בה׳. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים. כשאני עושה מלחמה כרשעים אני נקרא צבאות. וכשאני נושא חטאו של אדם אני נקרא אל שדי. וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה׳. (שמות רבה פרשה ג׳, ו׳)

Le Saint, béni soit-Il, dit à Moïse : « Mon Nom, tu cherches à le savoir ? Selon mes actes, je suis nommé : parfois El Shadaï, parfois Sébaoth, parfois Elohim, parfois Adonaï. Quand je juge les créatures, je m’appelle Elohim ; quand je fais la guerre aux méchants, je m’appelle Sébaoth ; quand je suspends les péchés de l’homme, je m’appelle El Shadaï ; quand je m’apitoie sur le Monde, je m’appelle Adonaï. » (Schemoth Rabba, III, 6)

Les Eaux du Nil

ויאמר ה״ אל משה אמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים (שמות ז, י״ט) אמר ר׳ תנחום למה לא לקו המים ע״י משה? אל הקב״ה המים ששמרוך כשהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך. חייך, לא ילקו אלא ע״י אהרן. (שמות רבה, פ׳י ע׳ תנחומא)

Rabbi Tan‘houm dit : « Pourquoi les Eaux ne furent-elles point frappées par les mains de Moïse ? » C’est que le Saint, béni soit-Il, dit à Moïse : « Les Eaux te préservèrent, lorsque tu fus jeté dans le Nil : il n’est point juste qu’elles soient frappées par ta main. Aussi vrai que tu vis, qu’elles soient donc frappées par les mains d’Aaron. » (Schemoth Rabba, X)

Les Femmes d’Israël

בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים (סוטה י״א.)

En faveur des femmes justes qui étaient en cette génération-là, ceux d’Israël furent délivrés de Mitsraïm. (Sota, XI).

״והיה לכם למשמרת״ (שמות י׳ב ו׳)… לכך הקדים ליקיחת הפסח קודם שחיטתו ארבעה ימים שאין נוטלין שכר אלא על המעשה (מכילתא פ׳ה, ילקוט בא פ״ קצ״ה)… וכי לא היה בידם של ישראל ארבעת מצות שאין כל העולם כדאי בהם: שלא נחשדו על העריות, ולא על לשון הרע, ולא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם. (שם במכילתא)

[Non traduit]

כשהיו ישראל במצרים… נתקבצו כולם וישבו יחד משום שהיו כלם אגודה אחת. כרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב, שלא יניחו לשון בית יעקב אביהם וילמדו לשון מצרים. תנא דבי אליהו רבה׳ פ׳ כ״ג (כא)

[Non traduit]

Le Passage de la Mer Rouge

א״ר יוחנן מאי דכתיב ״ולא קרב זה אל זה כל הלילה״ באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב״ה אמר הקב״ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני. (מגילה יא:)

En cette heure-là, les Anges voulurent chanter un chant devant la Face du Saint, béni soit-Il. Mais le Saint, béni soit-Il, leur dit : « Eh ! quoi, les créatures de mes mains (les Égyptiens) plongent au fond de la mer, et vous voulez chanter un chant devant ma Face ? » (Megilla, XI).

Conclusion

כן הרבו חכמינו לדרוש ביציאת מצרים וגם אתם זכרו נא את חג המצות, זמן חירותנו וספרו גדולת ה׳ וישועתו.

א. ב.

Tels sont les propos qu’imaginaient nos Sages, enrichissant, de siècles en siècle, le Récit de la Sortie de Mitsraïm. Que les convives accoudés les redisent et y ajoutent encore ; et que tout Israël se réjouisse en la Fête de sa Délivrance.

Edmond FLEG

במקום כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין הגהתי כָל הִלְכוֹת הַפֶּסַח עַד אֵין מַפְטִירִין ר׳ל אומרין להחכם כל הלכות הפסח עד אין מפטירין, (המשנה האחרונה של פסחים).

[Non traduit]

Recherche et brûlement du ‘Hametz ►