כד הוינא זוטרי לגברי, השתא דקשישנא לדרדקי·

« Quand nous étions enfants, nous passions pour des hommes ; maintenant, devenus plus âgés, passerons-nous pour des enfants ? » (Traité Baba-Kama, 92, 2.)

---

אזכרה ימים מקדם זה לי שלושים שנה כימי חרפי מקדמוני בהיותי שוקד על דלתי הלימוד לתורה ולתעודה ללמוד וללמד, וכל ימי גודלתי בין החכמים, ושמתי חלקי מיושבי בית המדרש, ועד הנה עזרני אדוני, ונתן לי מהלכים בין העומדים האלה עמודי העולם אשר הבית בית ישראל נכון עליהם להורות לבני עמי את הדרך ילכו בה זו היא דרכה של תורה, תורת אהוני תמימה מחכימת פתי, וכל־זה נסיתי בחכמה כי הן יראת אדוני היא חכמה וסור מרע בינה :

Je rappellerai les jours passés ; trente ans se sont déjà écoulés depuis ma tendre enfance, depuis l’époque où je suivais assidûment les leçons de mes maîtres, pour apprendre la Loi, pour l’enseigner et devenir maître à mon tour. Tous mes jours, je les ai passés au milieu des savants, et j’ai pris rang parmi ceux qui fréquentaient les écoles. Depuis lors, Monseigneur m’a aidé et m’a fait marcher parmi ceux qui étaient debout comme les colonnes du monde, sur lesquelles la maison, je veux dire la maison d’Israël, était appuyée ; il m’a soutenu pour me permettre d’enseigner aux enfants de mon peuple le chemin qu’ils doivent suivre : ce chemin, c’est celui de la Loi, de la loi du Seigneur, cette loi parfaite qui instruit l’insensé. J’ai reconnu tout cela à mesure que la sagesse me venait. Or, la sagesse, c’est la crainte du Seigneur, et la science consiste à éviter du mal.

J’ai reconnu tout cela à mesure que la sagesse me venait. Or, la sagesse, c’est la crainte du Seigneur, et la science consiste à éviter du mal. 

וסבותי אני בימי בחורתי לתור ולדרוש את סבורת הזמן מראש ועד סוף, ובחנתים בכור הבחינה בחינת עולם באבן בוחן וצרפתים כצרוף את הכסף, ומצאתים הכל הבלים שאין בו ממש כסף סיגים מצופה על חרש נחשבו לנבלי חרש בהם יוקשים בני אדם במהר צפור אל פח, והעלתי על ספר כתוב עלי את כל תחבולות ומזמורת העולם השפל הזה כי מרמות ותוך תחת לשונו בהזכירי חרפת הזמן וטובו לשחוק אמרתי מחולל חלילה וחולין הוא לך ולשמחת השמחים ללא דבר אחריתה שמחה תוגה ושמתי מגמתי להבין בין טוב לרע ולהבדיל בין קודש לחול למען ידע הנער והזקן כל העם מקצה מאום ברע ובחור בטוב גם המה יבחרו בדרכי התורה והלימוד וישמעו רחוקים את אשר עשיתי מרחם משחר לי טל ילדותי חזל כטל אמרתי אמרת אדוני צרופה ואדוני אלהים נתן לי לשון למודים ובארשת שפתי כל מנעתי לדבר צחות, וכל האנשים הרואים את תפארת הספר נותן אמרי שפר, המה יראו כן יתמהו על אשר לעת כזאת אשר זקנתי לא ידעתי יום מותי באתי לכתוב ולחבר ספר ללמד חכמת הצחוק ולספר בשבחו, ומה קול השאון באזני וקול מילין אשמע ופום ממלל רברבן אתה הוא חותם תבנית כלל יופי אשר יָשַׁבְתָּ כמושב אלהים לדין עם עמו בני ישראל ותורה יבקשו מפיך איך נהפכת לאיש אחר והורד נהפך עליך נחשבת לנכרי שנתגברו מעשיו ושָׁחַת דבריך הנעימים משמחים אלהים ואנשים בכתבך על הצחוק כתובת קעקע וכול השומע יצחק וייאבד זמנו בהבלי העולם ונמצאת מכשיל את הרבים :

Pendant ma jeunesse, mon esprit s’est agité pour interroger les diverses périodes du temps passé ; je les ai soumises sans relâche au creuset de l’examen, qui me servit comme de pierre de touche ; je les ai fondues comme on fond l’argent, et je les ai trouvées vanités des vanités. Semblables aux parcelles d’argent mêlées à des débris de terre, elles donnent une apparente valeur à ces débris, et les enfants des hommes s’y laissent prendre, semblables à l’oiseau qui se précipite vers le piège. Dans le livre écrit par moi, j’ai rapporté toutes les ruses et les machinations de ce monde inférieur, car la fraude et la ruse sont dans toute parole ; et passant en revue tout ce qu’on trouve de mal et de bien dans ce siècle, j’ai dit du jeu : « Éloignez de vous tout ce qui est profane, et pourtant sachez vous en servir. » J’ai dit aussi pour ceux qui se réjouissent d’une bagatelle : « La tristesse en sera la fin ; a et je me suis donné pour but de connaître le bien et le mal et de discerner le sacré du profane, pour que jeunes et vieux apprennent à éviter le mal et à choisir le bien, c’est-à-dire la Loi et la Science.  Ceux qui étaient éloignés apprirent ce que j’avais fait depuis l’aurore de ma vie encore humide de la rosée matinale. Le Seigneur me donna la langue des savants, et mes lèvres en prononçant ses paroles devinrent éloquentes. Et les hommes, voyant la beauté du livre, s’étonnèrent de ce que, parvenu au temps de la vieillesse et peut-être tout près de la mort, j’eusse écrit et composé ces pages, où j’enseigne la science du jeu et chante ses louanges.  Mais, quel est le bruit qui retentit à mes oreilles ? J’entends l’éclat d’une voix qui croit me dire de grandes choses : « Ô toi qui nous représentais la plus haute perfection de la vertu, toi qui étais comme assis sur le trône du Seigneur pour juger son peuple, le peuple des enfants d’Israël, qui venait apprendre la Loi de ta bouche, comment as-tu été changé ainsi en un autre homme ? comment ta gloire s’est-elle ainsi éclipsée ? Tu passes aujourd’hui pour un homme dont les actions attestent la démence, et tu as changé ton noble langage qui réjouissait Dieu et les hommes, pour écrire sur le Jeu et déshonorer ainsi ta plume ! Ceux qui verront ton ouvrage joueront et useront leur temps dans les vanités de ce monde, et l’on dira que c’est toi qui les as poussés dans cette mauvaise voie. »

ואני בינותי בספרים ועד האלהים הבאתי דבר שניהם והוכחתי בינותם לא ראי זה כראי זה אין בינותם דמיון ושווי רק ברחוק מזרח ממערב מה לתבן את הבר זה כולו אומר קדוש וזה כל אשר בתוכו יטמא זה יכתוב ידו לארוני וזה כולו חנף ומרע אשר טמאת ואסרת בנערותך טהרת והתרת בזקונתיך כמטהר את השרץ אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יביאו חכמה ולא כזקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת מהם : ועתה אבי תן כבוד לאלהי הצבאות וביום הקהל בבוא כל ישראל להתפלל אל אדוני תקרע את הספר הזה נגד כל העם לעיניהם לשנים עשר קרעים ואינם מאחים לעולם כי אם כליל לאשים ובערת הרע מקרב ישראל ולך תהיה צדקה לפני אדני אלהיך :

Et moi, sachant ce que sont les livres, j’ai examiné devant Dieu ces deux opinions contradictoires, et j’ai conclu que les hommes ne se ressemblent pas ; ils diffèrent autant que l’orient et l’occident, la paille et le pur froment. L’un ne prononce que des paroles saintes, et tout ce que dit l’autre est impur. L’un est un enfant de Dieu, et l’autre un hypocrite et un méchant. « Tu voudras purifier dans ta vieillesse ce que tu as fait d’impur dans ta jeunesse, lui dis-je. C’est vouloir purifier l’immonde ! Les jours parleront, et le nombre des années amènera la sagesse ; mais non pas comme chez les vieillards ignorants, qui à mesure qu’ils avancent en âge perdent leur intelligence. »

« Ô mon père, disent les autres, rendez donc honneur à Dieu, et au jour où la commune israélite s’assemble pour prier le Seigneur, déchirez publiquement ce livre en douze morceaux qui ne pourront être réunis à jamais, mais que vous jetterez au milieu des flammes, retirant ainsi le mal du milieu d’Israël, et vous serez justifié devant le Seigneur votre Dieu. »

ובשמעי את קול דבריו הרימותי ידי אל אדוני אל עליון קונה שמים וארץ כי הוא יודע ועד נאמן בשחק אם במרד ואם במעל עשיתי כדבר הזה אל יושיעני אדוני כי הוא יודיע תעלומות לב וישראל הוא ידע את אשר הלכתי באמת ובלב שלם ולא הלכתי בסור משחקים כי אם בחס־לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת ולמען דעת כל עמי ולהיות נקי מאדוני ומישראל ולכן התעוררתי ועוז התאזרתי והיה צדק אזור מתני והאמונה אזור חלצי ובשפתי אספר הסיבה ועלה ראשונה ותכליתית על מה ועל מה כתבתי זה הספר השני למען תהיה לי לעדה לדור אחרון כי זך אני בלי פשע : ואתה קורא נעים שמענה ואתה דע לך : ויהי איש אחד מיוחד ומיוחס שבדורו איש תם וישר הולך בדרכי התורה והמצווה לשמור ולעשורת, אהוב למעלה ומכובד למטה אשר השימוהו לראש לכל דבר שבקדושה בתוך קהל ועדה, ולו שני בנים בשתי שתילי זיתים אחים נכבדים ונאהבים משכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני בינה אך למעט את הקטן אשר בצחוק דבק לאהבה והיה דרכו לצחוק הקלפים כמו חצי שעה אחר כל סעודה וסעודה לנחת רוח, ואף כי אחיו הגדול הוכיחו בתוכחת אהבה ויהי כדברו אליו יום יום ולא שמע אליו וירב עמו ויקללהו ויכהו ולא שת לבו גם לזאת וישנאהו אחיו שנאה גדולה ולא יכול דבר לשלום, ויהי כשמוע אביהם את הדבר הרע הזה ויתעצב אל לבו ויבא אלי סר וזעף ויספר לי את כל הרעה אשר מצאתהו וַיֵּבְךְּ ויתחנן לי להסיר רעת השנאה תעורר מדנים בין שני האחים ויאמר : בני הם אשר נתן לי אלהים ברחמיו וברוב חסדיו בנים גדלתי ביראת אדוני, למה אשכל גם שניהם יום אחד וארד על בני אבל שאולה, הביטה וראה היש מכאוב כמכאובי : ואען ואומר צר לי עליך אחי כי גדול כים שברך ואלהי השמים ישלח דברו וַיֵּרַפָּאךְ ועתה לך איעצך ויהי אלהים עמך וישם גבולך שלום נקרא לנערים ונשאלה אל פיהם על מה חרי האף הגדול הקנאה והשנאה והתחרות, ואני בכל־כוחי אתאמץ ואשתדל לְחַוֹּךְ שלום בניהם, ואשלח ואקרא את הנערים ועת וזמן נתתי להם ולא ישנו את הפקידם והמה באו וייתיצבו לפני ופניהם איש אל אחיו פנים של זעב, ואומר אליהם גשו־נא אלי אחים ידידים בחורים כארזים נטע אדוני גם לכולכם נתן חכמה ודעת, מהוע תבגדרו איש באחיו להפר האחוה, ותשנאו זה את זה חנם ועתה הגידו לי וארעה בשל מי הרעה הזאת לכם, ואני טרם אכלה לדבר והנה הגדול החל ברינה וכדי בזיון וקצף שפך כאש חמתו וכקול מן שָׁמַיִם הרעים לעומת אחיו הקטן וישא את קולו ויאמר אֲהָה אדוני קרא שמו לא אחי כי הוא לא אחי כי אם אח לצרה יולד והימים הראשונים נפלו והזמן חלף עבר כאשר היה באמנה אתי כרע כאח לי יחריו נמתיק סוד סוד אדוני ליראיו בלמדנו ספר תורת האלהים ומצותיו לשמור ולעשות, אהבת עולם אהבתיהו אהבה שאינה תלויה בדבר ונפשו קשורה בנפשו בקשר אמיץ, ועתה כי השחת השחית את דרכו וסר מהר מן הדרך דרך הטובה והישר אשר למדוהו אבותיו ולא עמד בתומו כי אם הלך לחברה את פועלי און האנשים הרשעים האלה בנפשותם להתעולל עלילות ברשע ויאכלו וישתו ויקומו לצחק כבה יעשו כל הימים בקלפים ובקוביאות ובכל מיני הצחוק אב אבי הטמאות ואלה הן תולדותיו אלה וכחש ורצוח וגנוב, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלמה קלון לבית אבי תבלית שנאה שנאהיו :

Et comme j’entendais ces paroles, j’ai levé les mains vers le Seigneur, le Très-Haut, maître du ciel et de la terre, qui sait tout et voit tout : « Si j’ai agi dans un esprit de révolte et de perversité, Seigneur, ne me sauve pas ! Dieu connaît les secrets de nos cœurs, et Israël sait aussi que j’ai marché dans la vérité et avec conscience ; mon cœur est sans tache et mes mains sont pures. Mais pour que mon peuple tout entier sache que je n’ai rien à me reprocher devant Dieu et les hommes, je me suis levé avec courage ; que la justice et la fidélité soient la ceinture de mes reins, et je raconterai l’occasion et la cause première et finale qui m’ont fait écrire cet autre livre, afin que ce soit pour moi un témoignage, dans les siècles à venir, que ma vie fut sans péché. »

Ainsi donc, lecteur bienveillant, écoute ceci et apprends ce qui suit : — Il y eut un homme illustre, d’une famille noble, un homme intègre et droit dans son siècle, marchant suivant la loi et les préceptes, qu’il gardait et observait, aimé de Dieu et honoré des hommes qui l’avaient placé à leur tête et à la tête de toutes choses sacrées. Il avait deux fils semblables à deux jeunes oliviers, honorés et aimés, connaissant à fond toutes sciences et pratiquant la sagesse. L’aîné, pour corriger son frère cadet, qui était enclin au jeu des cartes, se disputa avec lui, lui fit de la morale, et parfois le gronda et le frappa, sans que cela pût le faire changer. Aussi son frère éprouva contre lui une grande haine et ne put lui parler avec douceur ; enfin les deux frères devinrent deux mortels ennemis. Et quand le père eut appris cette affligeante querelle, son cœur en fut navré de douleur ; et venant à moi plein d’horreur et d’indignation, il me raconta le malheur qui venait de lui arriver ; et tout en pleurant il me supplia d’éteindre cette haine et cette dissension entre deux frères, et il me dit : « Ce sont mes deux fils que le Seigneur m’a accordés dans sa miséricorde et dans le nombre de ses bienfaits ; je les ai élevés dans la crainte de Dieu ; pourquoi serais-je privé de tous les deux le même jour, et descendrais-je au tombeau rempli de douleur ? Regardez, et voyez s’il est une affliction pareille à la mienne ! »

Alors je lui répondis : « Je suis affligé pour vous, mon frère, car votre malheur est immense comme la mer : que le Dieu du ciel vous envoie sa parole pour vous consoler ! Voici cependant le conseil que je vous donnerai, et que le Seigneur soit avec vous et vous accorde enfin la paix. Nous appellerons les enfants et nous leur demanderons la cause de leur colère si grande, de leur jalousie, de leur haine et de leur discorde. J’userai de tout mon pouvoir, et je m’efforcerai d’être le médiateur pour ramener la paix entre eux. » Alors j’envoyai chercher les jeunes gens, en leur désignant l’heure et le jour auxquels je désirais les entretenir. Ils se rendirent à mon invitation. Mais leurs visages exprimaient toute la haine dont ils étaient réciproquement animés. Je leur dis alors : « Approchez-vous de moi, frères chéris, jeunes gens semblables aux cèdres plantés par le Créateur, à qui de vous le Seigneur n’a-t-il pas donné la sagesse et la science ? Pourquoi donc chacun de vous agit-il en ennemi vis-à-vis de l’autre ? Oubliez-vous la voix du sang fraternel ? Pourquoi vous haïssez-vous ? Déclarez-le, et je saurai comment ce mal vous est arrivé. »

À peine avais-je fini de parler, que l’aîné se mit en colère et poussa des cris de haine et d’indignation ; il éclata, semblable au feu, il maudit son frère au nom du ciel, et d’une voix forte il me dit : « Ah ! seigneur, ne l’appelez pas mon frère, car il ne l’est pas, à moins que ce ne soit un frère né pour mon malheur : les jours ne sont plus, le temps est passé, et il s’est enfui. À l’époque où il était mon compagnon et mon frère, nous étudiions ensemble le secret de Dieu pour ceux qui le craignent ; comme nous avions appris le livre de la Loi du Seigneur, pour en observer et suivre les préceptes, je l’aimais d’un amour éternel, d’un amour pur et désintéressé, et mon âme était unie à la sienne par un lien très fort. Mais, comme, en se corrompant, il a souillé sa route, qu’il a quitté volontairement son chemin, chemin de la bonté et de la justice enseignées par ses ancêtres, et qu’il n’a pas persévéré dans sa pureté, qu’il a lié société avec ceux qui commettent l’iniquité, avec ces hommes méchants dans l’âme qui agissent dans la perversité, qui mangent et boivent et se lèvent pour jouer, qui passent tout leur temps au milieu des cartes, des dés et de toutes les variétés du jeu, qui est le père des choses honteuses, quelle est sa famille à présent ? Des gens dont le propre est de jurer, de mentir, de tuer et de voler. Loin de nous une telle peste ! loin de nous une telle honte ! Il déshonore la maison de son père ; je le hais, et de la haine la plus grande. »

עוד זה מדבר וזה נתן את קולו בבכי ויפול מלא קומתו ארצה בוש ונכלם ותפעם רוחו בקרבו ונבהלו רעיוניו, ואני בראותי אותו מחריש ודומס ומשתאה כאלם לא יפתח פיו נכמרו רחמי עליו והעירותיהו בצדק ואומר אליו קום לך בני, למה זה אתה נופל על פניך, ואף אמנם שגית והטאת אם היטיב היטיב את דרכך לארני אלהינו הרחמים והסליחות, וימינו פשוטה לקבל שבים ישערי תשובה לא ננעלו לעולם וגם כי יש תקוה לאחריתך יען נמצא בך דבר טוב את ארני אלוהיך המדה הטובה אשר בה יתפארו גדולי הדור ונקראו ביישנים בני ביישנים היא המדה המביאה את האדם לידי יראת חטא צניעות ופרישות וקדושה אשר כולם באבני הבושת הוסר יסודרם ואתה פתח פיך ויאירו דבריך דבר כי חפצתי צדקך : ויהי בכלותי לדבר ויתחזק הנער ויעמוד על רגליו וכן אמר : אמצא הן בעיניך אדוני כי נחמתני וכי דִבַּרְתָּ על לב עבדך כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהיכם ותרשני לדבר לפניך · אדברה וירוח לי, ועתה אבי רכב ישראל ופרשיו, ראה גם ראה כי הנה אחי מבטן יונק שדי אמי מבקש רעתי ויהרפני חנם וישפוך עלי מרורות, והנה עד שקר הער שקר ענה באחיו באמרו עלי דברים אשר לא כן ויאמר הלא מצחק אני כל היום וכל הלילה ומאבד זמני בדברי הבל והתורה והלמוד וכל מעשים טובים השלכתי אחרי גוי, ויתן את עבדך כבן בליעל כאחד הנבלים בישראל העוזים אורחות יושר ללכרת בדרכי חושך וחלקלקות והנה בשמים עדי ושהדי במרומים וגם יודע כל שער עמי משערי ציון המצוינים בהלכרת המה יבואו ויגידו צדקתי כי כל ימי לא מנעתי עצמי אפילו שעה אחת מבית המדרש, אך אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי אוי לי על שברי נחלה מכתי כי יסור יסרני יה בחולי רוח אלוהים רעה ובעצבת לב אשר כפעם בפעם מבעתני זה חולי ואישאנו מלרה ומבטן ואלך מר בחמת רוחי לחות המרה השחורה הגוברת עלי ולא התנני השב רוחי ללמוד ולהתפלל בישוב הדעת ואחרי תפלתי לאל אדוני הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם ישלח דברו וירפאני ויסיר מעלי רק את המות הזה, דרשתי גם את הרופאים כמאמר התורה ורפוא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות ואיש את עצתו הודיעני במועצות ודעת, וכן אמרו לי הן רְפָאוֹת תַּעֲלֶה לך וארוכתך מהרה תצמח, אם תסיר כעס מלבך והיית אך שמח וטוב לב, ששון ושמחה ימצא בך ונסו יגון ואנחה, ואם את הדבר הזה תעשה ובכל יום ויום תתן מעדנים לנפשך בתת עת וזמן לכל חפץ אשר תשאלך נפשך את לרקוד ועת לשחוק הטיבי נגן הַרְבֵּי שיר ידידות ובכל מיני שמחה תעלוזנה כליותיך כי לב שמח ייטיב גֵּהָה ואז ינוח לך וייטבו בעיני דבריהם, ואשר כפעם בפעם חשבתי איזה דרך אבחר מהם וסוף סוף בררתי את השחוק כי יש בו מעט אבוד הזמן ובקשתי לי חבר אהוב ונאמן אשר יצחק עמי בכל יום כמו חצי שעה וגם מצאתי לי זמן הגון וראוי שלא ליבטל הרבה מלמודי והוא אחר האכילה יען כי מיד וְחֵכְּךָ אחר האוכל טרם התעכל המזון במעים קשה לעיון ולמוד ואמרתי זה עת לשחוק, ואתה אדוני בשפתי ספרתי וגם בפי הוריתי את כל הדברים מתחלה ועד סוף כהוויתם ממש ואם יש בזה עון אשר חטא תלמדני רבינו ואבחר מות מחיים ולא אחטא עוד :

Pendant qu’il parlait ainsi, les sanglots étouffaient la voix de son frère, qui enfin tomba de toute sa hauteur sur le sol, de honte et de confusion, hors d’état de pouvoir réunir ses pensées. À la vue de cet enfant qui se taisait et restait stupéfait comme le muet qui ne peut ouvrir la bouche, je sentis mon cœur tressaillir de compassion pour lui, et prenant le ton d’un juge clément, je lui dis : « Lève-toi, mon fils ; pourquoi demeurer la face contre terre ? Si tu as été dans l’erreur, si tu as péché et que tu corriges ta vie, le Seigneur notre Dieu possède la miséricorde et la remise des péchés, sa droite est étendue pour recevoir ceux qui font pénitence, et les portes du repentir ne te seront pas fermées dans l’éternité ; tu peux encore espérer, car il y a en toi quelque chose de bon aux yeux de Celui qui voit tout. C’est la vertu qui fit la gloire des grands siècles, qui les fit appeler modestes, fils des hommes modestes ; cette vertu conduit l’homme à la crainte du péché, à l’honnêteté, à la pureté et à la sainteté, qui toutes ont pour fondement la pudeur ; ainsi donc, ouvre la bouche, et viens nous éclairer par tes paroles ; parle, car je veux te justifier. »

Et comme je finissais de parler, ce jeune homme reprit courage. Il se releva et me dit : « Je trouverai grâce à vos yeux, ô mon maître, car vous m’avez consolé et vous avez parlé au cœur de votre serviteur : j’ai contemplé votre face comme on contemple la face du Seigneur, et vous m’avez permis d’élever la voix devant vous. Je parlerai, et je serai soulagé. Mon père, vous qui êtes chef de la nation d’Israël, regardez et jugez : mon frère, nourri dans son enfance au sein de ma mère, me poursuit, m’attaque sans motif et répand le fiel contre moi. C’est un faux témoin ; il ment contre son frère en proférant des paroles qui ne sont pas vraies. Il dit que je joue le jour et la nuit, que je perds mon temps à des choses vaines, que je repousse loin de moi la Loi, l’étude et toutes les bonnes occupations ; il présente votre serviteur comme un enfant de la perversité, comme un de ces misérables en Israël qui abandonnent les voies de la justice pour suivre des chemins sombres et impurs. Mon témoin est dans le ciel, j’invoque son puissant témoignage. Que les portes de son temple, temple de vérité et de sciences, s’ouvrent devant son peuple, elles feront voir mon innocence. Je n’ai pas abandonné l’étude une heure, pendant tous les jours de ma vie ; je raconterai tout ce que j’ai fait, j’ouvrirai mon cœur. Malheur à moi ! car je suis faible. Ma blessure est profonde, car, en me châtiant, le Seigneur m’a frappé par la maladie de l’âme et l’angoisse du cœur ; et cette maladie me trouble par moments, elle est en moi depuis ma naissance, je marche le cœur plein d’amertume et en proie à la colère. L’humeur sombre l’emporte et ne me permet pas de modérer mon esprit pour étudier ou faire mes prières avec tranquillité. J’ai prié le Seigneur notre Dieu qui guérit les cœurs blessés et les fortifie contre la douleur, lui demandant de m’envoyer la guérison et d’éloigner de moi cette mort ; j’ai consulté les médecins suivant ce texte de la loi : « En guérissant, il (Dieu) guérira, » et c’est de là que leur vient la puissance de guérir. Chacun d’eux, me donnant son avis avec sagesse et science, me dit : « Oui, le remède et la guérison monteront vers toi, ta santé retrouvera de nouveaux germes, si tu chasses l’irritation de ton cœur pour devenir calme et gai ; la tristesse et les soupirs fuiront loin de toi, si tu donnes chaque jour à ton esprit quelque distraction en accordant quelques instants à la danse, au jeu, à la musique ou au chant des cantiques. Tes entrailles tressailleront de toutes sortes de joies, car un cœur joyeux donne plus de vertu aux remèdes. »

Leurs paroles me plurent, et, réfléchissant souvent à ces différents moyens, je choisis le jeu comme meilleur emploi de mon temps, et j’ai cherché un compagnon aimé et fidèle qui jouât avec moi environ une demi-heure par jour. J’ai choisi aussi le temps propre et convenable pour ne pas m’écarter beaucoup de mes études, et c’est après mes repas, par la raison qu’il est pénible de se livrer à l’étude ou aux affaires sérieuses avant la fin de la digestion. C’est pourquoi j’ai dit : C’est le vrai temps pour jouer. Et voilà, ô mon maître, ce que les lèvres ont raconté. J’ai dit tout ce qui s’est passé depuis le commencement jusqu’à la fin. Si j’ai commis quelque iniquité qu’on puisse appeler péché, instruisez-moi, ô notre maître à tous, et je préférerai la mort à la vie, et je ne pécherai pas davantage. »

ויהי בכלות הנער לדבר את דבריו החזקתי בו ואחבקהו ואנשקהו ואמרתי ברוך אתה לאדני בני הטבת לדבר להודות על האמת, ומודה ועוזב ירוחם מן השמים, ואל אחיו הגדול אמרתי אל תבהל את רוחך לבעום כי הכעס מסלק את הדעת · אמת כי ליסר את הבן מצוה היא וחובה בתוכחת מגולה ואהבה נסתרת ולכן אל תשלך ידך אל הנער להחפו בשתי ידים ולאחיך לא תשיג בחרון אף רק לפי מיעוט השנים המעיט מגנותו ולך איפוא מה אעשה בני, ידעתי בני ידעתי את אשר לבבך שלם את ה’ אלהיך וכוונתך לשם שמים, אך ורק ידוע תדע כי על כל פנים יש איזה צד איסור בשחוק הקוביאות והקלפים כי המצחקים בהם אף על פי שאין זאת אומנותם בך הוא כוחו של זה הצחוק שמושך העון בחבלי הַשָּׁוְא ונגרון על שם סופו אמנם כי חכמי הדעת אמרו כי מן השכל הוא לבחור הרע במיעוטו, לכן לכה נא איעצך אשר תעזוב שחוק הקלפים והקוביאות ואת אחיך תפקור לשלום ושניכם תלמדו שחוק הנקרא אסקקי וּבְתְנָאי שלא תצחקו בכל יום יותר מלבד חצי שעה ביום מלבד ימי חנוכה ופורים וחול המועד כי זה הצחוק יש בו חכמה וחריפות יען מצאוהו אנשי בינה · ויהי כאשר שמעו האחים ידידים את דברי ויחבקו וינשקו איש את אחיו כי גדולה היתה אהבתם · וזאת היתה הסבה והטעם אשר כתבתי זה הספר להורות להם כללי הצחוק הזה ויען כי מלכים ושרים להם לברם נתנה להתערן ולהתעלם בזה השחוק קראתי שם הספר הזה מַעֲדַנֵי מֶלֶךְ ·

Quand cet enfant eut fini de parler, je le pris, je l’attirai dans mes bras et je l’embrassai en lui disant : « Béni sois-tu par le Seigneur, ô mon fils ! Tu as parlé sagement et tu as dit la vérité, car quiconque reconnaît ses fautes et les confesse obtient son pardon devant Dieu. » Et je dis au frère aîné : « Que la colère ne trouble pas ton esprit, car la colère chasse la sagesse. Il est vrai qu’il faut instruire un enfant (c’est un précepte obligatoire) en le reprenant d’une façon sensible, mais toujours avec une secrète affection. Ainsi donc, ne lève pas la main sur cet enfant pour le frapper, et n’attaque pas ton frère dans le fort de la colère ; mais, à cause de son jeune âge, accorde quelque excuse à sa faute. Et à toi, que te ferai-je, ô mon fils ? Je sais, mon enfant, je sais que ton cœur est parfait devant le Seigneur et que ton intention venait du ciel. Sache cependant qu’il y a toujours une défense qui frappe les dés et les cartes : car, bien que ceux qui jouent n’en veuillent pas faire l’aveu, le jeu a une telle force, qu’il conduit à la perversité et qu’il est condamné pour ce motif. Mais ceux qui connaissent la sagesse assurent qu’on agit prudemment en choisissant le moindre de plusieurs maux. Je te conseillerai donc de quitter les dés et les cartes, et tu iras trouver ton frère en paix ; tous deux vous apprendrez le jeu qu’on appelle les Échecs, à cette condition que vous n’y jouerez chaque jour que pendant une demi-heure, excepté aux jours des Hanouka, de Pourim et de Hol ha-Moëd, où vous pouvez jouer davantage. Il y a dans ce jeu quelque chose de piquant et de sage, car il a été inventé par des hommes d’intelligence. »

En entendant ces paroles, les deux frères tombèrent dans les bras l’un de l’autre et s’embrassèrent, car au fond ils s’aimaient tendrement. Tels furent les causes et les motifs qui me firent écrire ce livre. Je voulus leur apprendre les règles générales de ce jeu. Comme les rois et les princes seuls s’exercent à ce jeu et s’en amusent, j’ai donné à ce livre le titre de Délices royales.

ואלה הדברים אשר כללתי בזה הספר הנותן אמרי שפר ואף אם הוא קטן הכמות הקורא בו ימצא מעדנים לנפשו :

Voici les détails intéressants que j’ai réunis ; bien que ce livre soit petit, le lecteur y trouvera assez d’agréments pour son esprit.

ראשונה, הבאתי מעלת הצחוק הזה ושהו היותר מעולה מכל מני הצחוק והתועליות הבאות לאדם ממנו ·

En premier lieu, j’ai démontré la supériorité de ce jeu sur tout autre, tant pour le charme qu’on y trouve que pour le tableau fidèle qu’il nous trace des besoins des hommes.

שנית, חקרתי ודרשתי מי היה ממציאו וזמן מציאותו ·

Secondement, j’ai cherché son inventeur et l’époque de son invention.

שלישית, בארתי שמותיו כי שמות רבות יש לו ונתתי טעם לכול אחד ואחד ·

Troisièmement, j’ai cité tous ses noms, car ils sont nombreux, et j’en ai donné l’explication.

רביעית, ערכתי וציירתי לפניך הלוח אשר עליו הצחוק יוסד ·

Quatrièmement, j’ai préparé et tracé une tablette sur laquelle ce jeu est disposé.

חמישית, בארתי חלקיו וכמה הם מיניו ושמותיו וצורתם וגם מדרגותם כפי מעלתם ·

Cinquièmement, j’ai fait voir les diverses pièces, leurs figures, le nom de chacune d’elles, leur forme et le rang qu’elles doivent occuper d’après leur valeur.

ששית, למדתי כפי יכלתי התי ודיני הצחוק הזה ·

Sixièmement, j’ai enseigné, autant qu’il était en mon pouvoir, les lois et les règles de ce jeu.

הן אלה כלליה ופרטיה הרבה כאשר יראה הקורא בו :

Voilà pour les généralités, mais elles se compliquent d’une infinité de détails, comme le lecteur pourra en juger.

וזה החילי לעשות

Ainsi donc, je commence.

אמנם ידעתי כי כן ולא נעלם ממני כי כל מיני השחוק הם רעים וכל העוסקים בהם הם אנשים רעים וחטאים לה’ מאוד ונפסלים לעדות משום שהם גזלנים גוזלים בפרהסיא ונוטלים ממון אחרים שלא כדין ושלא ברצונם ומפני שמאבדים זמנם בדברי הבל וריק ואינם מתעסקים בישובו של עולם ומרמות ותוך תחת לשונם וסהדותא דשקרא רַמָּאָה הוא והנם בוטחים על עושק וגזל וזאת היא סבת השנאה תעורר מדנים קטטות ומריכות בין האחים והחברים גם לרבות השחוק הזה האסקקי בכל מיני מעלה ושבח כי בהיר הוא בשחוקים צחוק צדיק תמים ואין בו נפתל ועקש ולא אחה מאלו הדברים המביאים את האדם לידי עברה כי בוניו כללו יופיו בחכמה ובמוסר ובינה, משל לעם ומדינה ועיר שחוברה לה יחדיו עיר ויושב בה המשעבדים תחת מלך ושרים מלך יושב על כסא דִּין דַּין אמת שופט צדק ואמת נשיא אלהים אשר אין על גביו אלא ה’ אלהיו והכהן הגדול מאחיו כי גם הוא למלך הוכן כי נזר שמן משחת אלהיו עליו יציץ נזרו ציץ הזהב נזר הקודש והוא הראשון לכל דבר שבקדושה, ומשרי המלך המופקרים תחת ידו היושבים ראשונה במלכות משנהו הרוכב במרכבת המשנה אשר לו רואה פני המלך והוא כמו רעה למלך, והשני יועץ המלך חכם ונביא לו עצה ותבונה כי לא יעשה המלך דבר גדול או קטון כי אם יקח עצה ממנו ועל פיו ישק כל עמו ועצתו כאשר ישאל איש בדבר האלהים, והשלישי שר צבאו איש מלחמה גבור החיל וחילים יגבר ויצא ונלחם בגויים כי מלחמות ה’ הוא נלחם וחפץ ה’ בידו יצלח, וגם ממנים כהן אחד להיות לכהן הגדול כמו משנה למלך, הוא הכהן המשנה הנקרא סגן או ממונה עומד לימין כהן גדול תמיד, והוא משמש תחתיו כשארע לו איזה דבר פסול, וכל שאר הכהנים תחת יד הסגן, ועוד מושחים כהן אחד בעת אשר קרבם להלחם עם אויביהם ידבר אל העם בלשון הקודש, כי בראותם סוס ורכב עם רב מהם לא ייראו ולא יחפזו ולא יערצו מפניהם אלא ישימו באלהים כסלם וקוי ה’ יחלפו כח, וסוס מוכן ליום מלחמה ולה’ התשועה כי אין עמו לעזור בן רב לאין כח כדברים האלה היה מדבר אליהם הכהן לחזק ולאמץ את לבם וכדי לזרזם למלחמה והוא הנקרא כהן משוח למלחמה, ויען היוחו נמשח אשר יוצק על ראשו שמן משחת קודש הוא קודם לכל הכהנים תחת הסגן, והרביעי הוא אמרכלא אשר מפתחות העזרה בידיו ופותח ואין סוגר וסוגר ואין פותח והוא הממונה על כל דבר הבית לנצח על כל מלאכת בית אדוני ונקרא אמר־כל, כי הוא אומר ומצוה הכל ומר־כל כי הוא אדון רב ושליט על כולם ואין משיבים על דבריו : אלה השרים אשר למלך שרי הקודש ושרי האלהים על העיר וה־ורש, הם השרים העומדים לשרת לפניו לחזות בנועם המלך ולבקר בהיכלו מלבד שרי הנצבים שרי המדינות וערי המבצר שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר כהניה ועם הארץ איש איש על עבודתו ועל משאו, זה בכה וזה בכה על המחיה ועל הכלכלה יצא אדם לפעלו ומתפרנסים זה מזה, והאלהים ברחמיו ממרום קדשו משגיח עליהם בעין חמלתו לברך את כל מעשי ידיהם :

Je sais, et je ne m’en cache pas, que toute espèce de jeu est mauvaise, et tous ceux qui s’y livrent sont des hommes pervers, de grands pécheurs devant le Seigneur, et ils passent pour indignes de porter témoignage ; on les nomme voleurs, car ils prennent publiquement et injustement la fortune d’autrui ; ils perdent leur temps à des choses vaines et ne s’occupent pas de la conservation du monde ; la ruse et la fraude sont dans toutes leurs paroles ; leurs attestations sont pleines de fourberie. Ils ne cherchent qu’à ruiner leur prochain, et de là des haines d’où résultent des procès et des querelles entre frères et amis. Mais, à la louange de ce jeu, du jeu d’Échecs, si admirable sous tous les rapports, remarquable entre tous, je dirai que c’est un jeu honnête et parfait, en ce qu’il n’a rien de coupable, ni rien de ce qui conduit l’homme au péché, car ses inventeurs l’ont trouvé par la science, l’intelligence et l’instruction. On peut comparer sa combinaison à un peuple, à un pays et à une ville unis ensemble. Il y a une ville avec ses habitants, un roi et des princes (ministres). Le Roi est assis sur le trône de justice : c’est un juge impartial, équitable et obéissant à la vérité ; c’est le prince établi par Dieu, qui seul au monde est au-dessus de lui. Ensuite vient le Grand-Prêtre, plus grand que tous ses frères, comparable au Roi, car il est l’oint du Seigneur. Sa couronne fleurit : c’est une couronne sainte, ornée de feuilles d’or, et il est le premier parmi toutes les choses sacrées.

De tous les seigneurs qui sont sous les ordres du Monarque, il y a le Vice-roi qui vient dans un char, immédiatement après lui : il est son compagnon. Le second est le conseiller du Roi, sage et prophète. C’est à lui qu’appartient le droit de conseiller et d’enseigner ; le Roi ne fait rien sans le consulter. Tout le peuple est gouverné selon ses paroles ; ses avis sont révérés comme ceux de Dieu même. Le troisième est le Général. C’est un homme de guerre, d’une grande force, qui affermit l’armée ; il sort et combat contre des peuples injustes, et en défendant la justice (au nom du Seigneur), la volonté de Dieu triomphe par sa main.

Il y a aussi en tête un autre prêtre qui est au Grand-Prêtre ce que le vice-roi est au Monarque. Il s’appelle Ségan ou Préfet ; il se tient toujours à la droite du Pontife. Il administre pour lui, quand celui-ci est empêché. Tous les autres prêtres sont sous les ordres de ce vicaire. En outre, on sacrait encore un autre chef qui, au moment du combat, adressait au peuple un discours dans la langue sacrée, pour qu’à la vue des chevaux et des chars ennemis, il ne craignît pas, ne tremblât pas, et ne fût point frappé de terreur, mais qu’il eût confiance en Dieu. — « Ceux qui attendent le Seigneur verront leurs forces s’accroître, car le coursier est prêt pour le jour du combat ; mais le salut vient du Seigneur, qui seul peut nous aider, soit en nous donnant la force, soit en nous la refusant. » Telles étaient les paroles que prononçait ce chef pour exciter et affermir le courage du peuple, afin de le préparer à combattre. Aussi on l’appelait le Prêtre sacré pour la guerre. Et quand on répandait l’huile d’onction sur sa tête, il dominait les autres après le Ségan. Le quatrième était le Commandeur. C’est lui qui tenait dans ses mains les clefs des places (Forts) : il ouvrait, et personne ne fermait ; il fermait, et personne n’ouvrait. Il était préparé à tous les travaux de défense. On l’appelait commandeur, parce qu’il ordonnait tout, ou bien dominateur, parce qu’il était un grand seigneur et commandait à tous, et on ne discutait pas ses ordres.

Tels sont les personnages dont s’entourait le Roi. Ils étaient sacrés, choisis parmi les justes, et placés à la tête de l’État et de tout ce qui est saint. Ces chefs avaient leurs fonctions auprès du Roi et siégeaient dans son palais. Il y avait en outre les Seigneurs, qui commandaient les provinces et les villes fortifiées ; les chefs de mille, de centaines, de cinquantaines et de dizaines. Il y avait les Juges et les Maires de chaque ville, et les Prêtres. Le peuple vivait heureux, chaque habitant travaillait pour son bonheur en aidant son prochain, chacun remplissait ses devoirs : tous se soutenaient les uns les autres, et Dieu, dans sa miséricorde et du haut de son trône de sainteté, veillait sur eux d’un regard bienveillant, et bénissait l’ouvrage de leurs mains.

ואשר המשל הזה דומה לנמשל בכל דבריו עוד תשוב תראה כאשר נעריך לפניך כל עניני השחוק המעלדה הזה כי כלי הוא כלילו הוא בהדרו וכאשר הנהגה המדינית האלהית מיוסדת על אדני הצדק והיושר חוקים ומשפטים צדיקים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם גם כן השחוק הזה שימר סדר הנהגה המדינית על קן היושר במשפטים ישרים כללים עשויים באמת וישר חוק ולא יעבור בחכמה ודעת, ועל כן משכילי עם יכינו לשחוק השחוק הזה אשר כולו שלאנן ושלו ואין מגמת פני המשחקים לחמוד או לגזול ממון אחרים אלא לחדד את שכלם כי כל אחד מהם משתדל בכל עוז לנצח את חברו ולמנצח משכיל התפארת והנצח וההוד ונכנסים בשלום ויוצאים בשלום, ולא כן שחוק הקוביאות והקלפים ההולכים בחמת קרי במקרה הכסיל, והכל תלוי בהרמת הקוביאות או בחלקת הקלפים ולא חלק להם בבינה אך חכמים המה להרע אשר בשלבת הקוביאות משליך עליו בצדיה ובחלקת הקלפים ישית למו חליפות כי כל כוונתם להומות ולרמות איש את רעהו והיא סבת השנאה ביניהם :

Le lecteur verra que la comparaison est d’accord en tous points, quand j’aurai exposé la combinaison de ce jeu excellent et d’une beauté parfaite. De même qu’un gouvernement politique a pour base la justice, des statuts et des jugements vrais, au milieu desquels l’homme est heureux s’il les observe fidèlement, de même aussi ce jeu suit des règles admirables de combinaison ; il est fondé sur des principes et des jugements droits, sur la vérité et la justice ; il repose sur des statuts que personne ne transgresse, sur la sagesse et la science. C’est pourquoi les peuples intelligents apprendront à jouer aux Échecs, car ce jeu est complètement paisible et innocent ; ceux qui s’y livrent n’ont pas pour but de désirer ou de ravir le bien d’autrui, mais seulement d’exercer leur intelligence, car chacun d’eux est désireux de vaincre son adversaire, et le vainqueur prudent en tire gloire, force et honneur ; ils s’assemblent en paix, ils s’en vont en paix. Il n’en est pas de même des dés et des cartes, de ces jeux qui procèdent du hasard et de la folie ; car tout dépend de la manière dont roulent les dés ou tombent les cartes. L’intelligence n’a aucune part dans ces jeux, et ceux qui s’y livrent ne font preuve de science que pour mal agir, soit en jetant les dés avec supercherie, soit en faisant des changements quand ils distribuent les cartes : car le but de chacun d’eux consiste à ruiner et à tromper son adversaire. Et voilà la cause de la haine que ces jeux excitent entre les hommes.

והנה הורעתיך כמה מעלות טובות לזה הצחוק על האחרים ועתה אשים לפניך קצת מן התועליות הבאות לאדם מן השחוק הזה : וכי תאמר בלבבך מה יסכון גבר ומה נועיל כי נגע בו : הלא חכמים הגידו לך שאי אפשר לאדם שיבין וישתכל בחכמות והוא עצב כי לאדם נתן האלהים חכמה ודעת ושמחה ועל כן יעצו שבכל יום ויום התלמיד יתעסק מעט בטיול או בשחוק כדי שלמודו יערב ורוח וטוב לו ולא יהיה עליו למשא כאשר ראינו הרבה אנשים כי מרוב למורים ועיונם נטרפה דעתם ונבערה חכמתם כי לא נתנו השב רוחם וריוח לא שמו בין למודם, והנה הדרשנים המופלגים להמשיך לב שומעיהם היו מביאים בדרשיותיהם משלים ואגדות כי הם הדברים המשמחים את הלב ומאירים עיני התלמידים, ויען כי הצחוק הזה חברוהו אנשי בינה ומרע משל לקוץ המדיני בו ילמד אדם יושר וזכות לדעת הנהגת העיר בכלליה ופרטיה, כי היא חכמה עמוקה עד כי אנשים חכמים וידועים חברו ספרים משובחים בזה הענין, ומוסרים אחרים ילמדו כאשר תחזינה עיניך בהציעי לפניך, ובאשר באתי לחקור ולדרוש אחרי ממציאי השחוק הזה וזמן מציאותו יגעתי ומצאתי כפי יכלתי והייתי בעיני במגלה עמוקות מני חושך, כי הדבר הזה קשה להלמו הן מצד קדמותו כי מוצאותיו מקדם ומימי קדם קדמתו הן מצד חסרון הספרים המדברים בזה, אך אני חפשתי במצפוני ספרי הקדמונים אשר באו לידי הן יונים רומיים ערביים פרסיים ושאר האומות אשר לא מבני ישראל המה, ואני לקטתי ואספתי והביאותי לפניך את כל אשר דברו כי דעותיהם שונות, זה אומר בכה מה אומר בכה, ואני אכריע ביניהם, ואתחיל בדברי החכם הגדול ראש הפילוסופים הוא אפלטון אשר כתב בספרו כי בימי משה רבינו עליו השלום היה חכם אחד מחכמי המצריים ושמו טָעוּת, אשר בָּרוּב חכמתו מצא ולמד חכמות הרבה לאנשי דורו, כמו חכמת התכונה והאצטגנינות הכהב והמכתב עם האותיות וגם בָּרָא מלבו הצחוק הנבחר הזה צחוק הפספסים, ומפני הפלגת בינחו ושכלו בני דורו אמרו עליו אין זה כי אם איש אלהים קדוש וסור אלוה אהלו המלמדו להועיל לבני אדם ולמדם ספר ולשון כשדים, על כן קראו את שמו הרמים כי בלשונם רוצה לומר נביא שליח ואמצעי בין האלהים ובני אדם, ויש אומרים כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים כאשר היה מנעוריו בהיכלי פרעה מלך מצרים כי בתיה בתו אשר כבנה גדלתהו בין חכמי יועצי פרעה, וגם הוא נתן לו האלהים שכל ובינה לדרוש ולתור בכל חכמה ותרב חכמתו מחכמת כל בני קדם ייחכם מכל האדם בחכמת האלהים ועליו זרח ה’ וימלא אותו רוח אלהים ובסתום חכמה הודיעהו תעלומות חכמה טמוני צפוני כל והתבונן נפלאות אל מופחיו ומשפטי פיהו והפליא לעשות בקרבם נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים, ויען כי עמו עוז וגבורה כי גברה ידו על אלהיהם כי גם בהם עשה ה’ שפטים על ידו קראו את שמו טעות ועקר הנחת זה השם בלשון מצריים וכותיים וגם בלשון ארמית הוא אלהי נכר הארץ ·

Après avoir fait connaître les avantages du jeu des Échecs sur les autres, je vais exposer les plaisirs que l’homme peut y trouver ; car on se demande en soi-même : À quoi peut-il servir à l’homme ? Quel bienfait pourrons-nous en retirer ? Les sages ne nous déclarent-ils pas qu’il est impossible à l’homme de comprendre et d’étudier les sciences quand il est triste, car Dieu lui a donné la sagesse, la science et la gaîté ? Aussi les hommes éclairés conseillent à celui qui étudie, de réserver tous les jours quelques moments au loisir, ou au jeu, pour que l’étude puisse lui paraître agréable, que sa vie soit heureuse et qu’il ne soit pas à charge à soi-même ; or, nous avons vu beaucoup d’hommes dont la raison a été troublée par une longue étude et une application soutenue ; l’édifice de leur science est tombé en ruines, parce qu’ils ne laissaient pas de repos à leur esprit et ne donnaient aucun relâche à leurs études. Ne voyons-nous pas les orateurs distingués, pour attacher l’esprit des auditeurs, introduire dans leurs discours des paraboles et des allégories qui réjouissent l’âme et éclairent les disciples ? Les hommes de science et de sagesse ont inventé les Échecs comme un simulacre de la société politique ; l’homme y apprend la droiture et la justice, afin de connaître aussi les généralités et les particularités du gouvernement d’une cité ; c’est un point qui exige une grande sagesse, puisque les hommes sages et intelligents ont écrit des ouvrages célèbres sur cette question. Le lecteur y apprendra bien d’autres moralités, quand j’exposerai le but que se sont proposé les auteurs de ce jeu. En recherchant les noms des inventeurs du jeu des Échecs, et l’époque de son origine, j’ai travaillé et découvert autant qu’il était en mon pouvoir et dans la mesure de mes facultés ; c’est pourquoi il me semble que je révèle ce qui était enfoui dans les ténèbres les plus profondes. C’est en effet un point bien difficile à établir, tant à cause de l’antiquité de ce jeu, dont l’origine se perd dans la nuit des temps, que du manque de livres qui traitent de ce sujet. Mais j’ai sondé les secrets des textes anciens qui me tombèrent dans les mains, j’ai lu des ouvrages latins et grecs, arabes et persans, et des autres nations qui ne sont pas des enfants d’Israël. J’ai réuni et placé sous les yeux du lecteur tout ce dont ces livres parlent sans toujours être d’accord entre eux. Mais je concilierai leurs opinions.

Je commencerai donc par rapporter les paroles d’un grand sage, du prince des philosophes. C’est Platon qui a écrit dans son œuvre que du temps de Moïse, notre docteur, il existait un sage, parmi les prêtres de l’Égypte, nommé Thoth¹. Par le grand développement de son intelligence, il trouva et enseigna aux hommes de son temps la science de l’astronomie, l’astrologie, la composition et l’écriture. Il conçut dans son esprit ce jeu très aimé ; c’était alors le jeu de délices. À cause de la profondeur de sa sagesse et de son intelligence, les enfants de ce siècle dirent : « Cet homme ne peut être que sanctifié par Dieu, et le secret divin est sur sa tente ; le Seigneur l’a instruit pour qu’il rendît service aux hommes. » Et il leur enseigna les livres et la science des Chaldéens ; c’est pourquoi ils l’appelèrent Hermès, mot qui dans leur langue veut dire prophète, envoyé, intermédiaire entre Dieu et les hommes.

Quelques auteurs affirment que cet homme fut Moïse, qui nous a retirés de la terre d’Égypte et qui, par les soins de Bithia, fille de Pharaon, fut élevé dans le palais et parmi les conseillers de ce roi. Dieu lui donna l’intelligence, pour qu’il pût rechercher et sonder toute science ; aussi fut-il plus sage que tous les hommes de l’Orient. La Divinité brilla sur lui, le Seigneur le remplit de son souffle et lui découvrit le secret de la vraie sagesse : il voyait et connaissait tout. Il comprit la puissance de Dieu, ses prodiges et les arrêts de sa bouche. Il fit, au milieu des hommes, des miracles qui ne se renouvelèrent sur aucune autre terre ni chez aucune autre nation. Comme la force et la puissance étaient avec lui, et que sa main prévalut contre les idoles, — car Dieu les condamna par Moïse, — les hommes le nommèrent Thoth. La principale signification de ce mot, dans la langue des Égyptiens, des Cythéens, et aussi des Araméens, est : le second Dieu de la terre.

ובספר אחר מצאתי כי פְּלָאמִידִי היוני אחד משרי אנשי המלחמה אשר הלכו להלחם על טְרוֹיָא העיר הגדולה אשר היה במצור ובמצוק עשר שנים והוא היה חכם גדול והמציא ליונים מקצת אותיותיהם אשר חסרו להם מן המכתב וגם למד קדרות השמש והלבנה וחכמת עריכת המלחמה איש על דגלו לצבאותם ולמדה לבני עמו וכדי לזרזם ולהבינם את החכמה המפוארה הזאת הוציא לאור הצחוק הנכבד הזה כשני מחנות יחנו אלה נגד אלה וגם כל חלקיו רומזים שרי המלחמה מקטון ועד גדול כאשר אבאר אליך ·

J’ai trouvé dans un autre livre que l’inventeur des Échecs fut le Grec Palamède, un des chefs qui allèrent assiéger Troie pendant dix ans. C’est le même qui trouva les lettres de l’alphabet grec, qui enseigna les éclipses du soleil et de la lune, ainsi que la science des préparatifs de guerre ; et pour exercer les hommes à la tactique, il inventa ce jeu remarquable qui représente deux armées campées l’une vis-à-vis de l’autre avec les chefs de guerre de deux parties.

אחרים אומרים כי לוד אבי הלודיים הוא ואחיו כאשר היו במחנה עטופים ברעב ובחוסר כל מצאו מלאכרת הצחוק מינים ממינים שונים וביניהם צחוק דפספסים הזה וגמרו אומר כי יום אחד יעברו בכל מיני הצחוק וישכחו מאכול לחמם ונשכח הרעב בארץ ויום אחד היו אוכלים ושותים למלאות נפשם כי ירעבו וכן יעשו יום יום עד יעבור זעם הרעב ·

D’autres disent que Lydo, chef des Lydiens², se trouvant à l’armée avec son frère, souffrant de la faim, inventa les jeux de toute espèce, au nombre desquels on compta ce jeu de délices. Ils décidèrent de passer un jour à jouer divers jeux pour oublier le manger et par ce moyen tromper pendant ce temps leur faim ; puis, le jour suivant, ils mangeaient le peu qu’ils avaient et buvaient, afin de pouvoir jeûner le lendemain. Ils firent ainsi jusqu’à ce que la famine fût passée.

אנשי ארץ הודו מתפארים עצמם באמרם כי קבלדה היא בידם כי פילוסוף אחד מבני עמם חכם גדול ובקיא בחכמת התכונה וההנדסה צצה בן דָּאהֵר שמו, ברוב שכלו וברוח בינתו חדש ומצא הצחוק המפואר הזה, והקריבו לפני בַּלְהִיב מלך הודו ואת צורת הצחוק הזה ותבונתו ומוצאיו ומובאיו ואת כל חוקותיו הודע אותו, ויהי בראות המלך את יקר תפארת המלאכה ורוב גדולת שכל המחבר אמר לו, הנה נא ידעתי כי איש חכם אתה, ראיתי את מעשה ידיך הנעימים, ועתה שאל מה אעשה לך, העמק שאלה או הַגְבֵּהַ למעלה עד חצי המלכות ותעש, ויען הפילוסוף ויאמר, אם נא מצאתי חן בעיניך המלך לתת את שאלתי, הנה ערכתי לפניך לוח הצחוק הזה בנוי ומיוסד על ששים וארבעה בתים, צו־נא את עבדיך הממונים על אוצרות התבואה אשר ישימו חטה אחת על הבית הראשון, ועל השני שתים, ועל השלישי ארבע, וכן על כל אחד ואחד כפלים מן חברו עד סוף כל הבתים והיה שברי, ויהי כשמוע המלך את דברי החכם ויכעס עליו ויבז לו בלבו לאמור כדבר אחד הנבלים תדבר האומנם לא אוכל כבדיך במתנות גדולות כי שאלת ממני מעט מזעד בזה והיית כשופך בוז על נדיכים מלך כמוני היום הסכלת לשאול, ויען הפילוסוף ויאמר, אל נא יחר אפך בעבדיך ואדברה אך הפעם, אחת שאלתי מאת אדוני אותה אבקש, תנה אותה לי כי היא ישרה בעיני, ואם קטון יהיה בעיניך והוסיף לי כהנה וכהנה, וירא המלך כי לא יכול לו ויצו את עבדו נגיד על האוצרות לעשות לו כבל אשר שאל, וכאשר בא האיש לעמוד על מתכונת החטים אשר בקש הפילוסוף כי עצמו מִסַּפֵּר חדל לספור כי אין מספר ובהתבדלה, הלך אל המלך וכן אמר לו יחי המלך אדוננו לעולם לעשות רצונך חפצתי לא עברתי ממצותיך אך ורק המלך צויתני דבר שאי אפשר לשמוע יען וביען שאלתי בקציר ואין בכל ארץ מלכותך מסכנות דגן יספקו להכיל כל הַחִיטִם אשר שאל ממך כי לא יספר ולא ימר כי אם בחכמתו ערום יערים · ויהי כשמוע המלך את דברי הממונה ויתמה על רוב חכמת הפילוסוף וישלח ויקראהו אליו ויחבקהו וינשקהו וכה דבר אליו, עתה ידעתי כי חכם אתה בחכמת האלהים, על פיך ישק כל עמי ואתה תהיה אוכל לחם על שולחני ויחי עם המלך ויהי לו כרע כאח כל ימי חיוו ·

Les Indiens³ disent avec orgueil qu’un philosophe de leur nation, homme sage et très versé dans la science de l’astronomie et de la géométrie, et qui s’appelait Scissa, fils de Dâher, trouva et découvrit ce jeu supérieur, par sa science et sa grande intelligence ; il l’expliqua devant Belkib, roi des Indes, lui fit voir sa forme, sa disposition, la manière d’y jouer, et lui en fit connaître toutes les combinaisons. Le roi, voyant la beauté de cette œuvre et le grand génie de l’auteur, lui dit : « Je sais que tu es un homme sage, j’ai vu l’œuvre délicieuse de tes mains ; demande-moi ce que tu veux, demande beaucoup, même la moitié de mon royaume, et je te satisferai. » Le philosophe répondit : « Puisque je trouve grâce à tes yeux, ô roi, pour pouvoir formuler ma demande, je place devant toi la table de ce jeu, qui est composé de 64 cases. Ordonne à présent à un de tes serviteurs qui sont préposés aux trésors de blé de placer sur la première case un grain de blé, sur la deuxième deux grains, sur la troisième quatre grains, et ainsi de suite sur chaque case le double de ce qui était sur la précédente, jusqu’à ce que toutes les cases soient parcourues, et ce sera ma récompense. » En entendant les paroles de ce sage, le roi s’indigna contre lui, et le méprisa dans son cœur en lui disant : « Tu parles comme un insensé. Ne puis-je donc pas te combler de grands honneurs ? Car tu me demandes une chose des plus minimes. Ta demande est celle d’un fou. » Le sage répondit : « Je vous en supplie, ne vous irritez pas contre votre esclave. J’ai fait une demande à mon souverain, et je la réitère. Vous me comblerez en me l’accordant. Si c’est trop peu, vous pouvez mettre le double. » Alors le roi, voyant qu’il ne pouvait pas le vaincre, ordonna au préposé à la garde de ses trésors de faire selon ce qui était demandé. Mais, quand celui-ci arriva à calculer les grains de blé comme l’avait proposé le sage, il en trouva une telle quantité qu’il ne pouvait la nombrer⁴. Dans son trouble, il alla trouver le roi et lui dit : « Que notre roi vive dans l’éternité ! j’ai voulu faire selon votre volonté, et je n’ai pas transgressé vos ordres ; mais, ô roi, vous m’avez donné un ordre impossible à exécuter : j’ai consulté les livres des moissons, et dans toute l’étendue de votre royaume il n’y a pas assez de grains de blé pour pouvoir égaler le nombre que vous a demandé cet homme, car on ne peut ni le compter, ni le mesurer. Le demandeur a parlé avec esprit et sagesse. » Entendant les paroles de son officier, le roi admira la grande science du sage, le fit venir près de lui, l’embrassa et lui dit : « Je sais maintenant que tu es homme selon la sagesse de Dieu : tu gouverneras mon peuple avec moi et tu mangeras à ma table. » Et depuis lors, l’admettant à ses côtés, il en fit son ami et son frère.

ובספר ישן נושן מצאתי כי חכם אחד מחכמי הפרסיים חבר זה הצחוק בעבור מלך ארדשיר מלך פרס הוא אחשורוש כי הוא שם נופל לכל מלכי פרם ואכזר הוא ומי יעורנו מן המדה הרעה הזאת על כן כון המחבר במשל הצחוק הזה ללמד סתום מן המפורש על ידי תקון משלים ורמזים אגמרה בסימני ואסברה בהדרמיא ליה להוציא אליו בעינה למען הפוש אותו בלבו לכלתי התאכזר על עמו וצאן מרעיתו רק יצרק מדותיו כפי הראוי על פי התורה ויתגלגלו רחמיו עליהם וישכיל וידע כי ברוב עם הדררת מלך אוכלוסיו ושרי מלחמותיו המגינים עליו ועם יכשל עזור ונפל עזור וכח אין לו לעמוד לפני אויב ועל כן בדאי מלבו את הצחוק הזה כדי שיהנה ממנו המלך עצרה ותושיה כי כאשר בצחוק הזה המצחק ראוי לשים מגמתו לשמור ולהגין בעד חעם ולא יפקד מהם איש כי הם עמוד אשר בית הנצחון תלוי עליו ואם ימותו אנשיו ישאר הוא לבדו והיה כל מוצאו יהרגהו ועל כן קרא שם הצחוק הזה שַׁטְרַנְג כי בלשון פרסי רוצה לומר צער המלך או תּוֹכָחָה למלך כאשר אבאר אליך ·

J’ai lu dans un ouvrage très ancien qu’un sage de la Perse avait inventé ce jeu pour Ardeshir ou Assuérus (nom qu’on donne à tous les rois de Perse). Ce prince était cruel : comment calmer cette cruauté funeste ? L’auteur de ce jeu avait pour but, au moyen d’une parabole, de dévoiler son intention secrète, en se servant de sentences et de comparaisons. Il instruisit ce prince par des exemples, et, au moyen de comparaisons, il lui fit comprendre qu’il ne fallait pas être cruel envers son peuple et les brebis de son pâturage, mais au contraire qu’il fallait mettre un frein à ses passions et suivre la loi ; qu’il devait répandre sa miséricorde sur ses sujets, et savoir que la force d’un prince est dans son peuple, dans son armée et les généraux qui le défendent ; que, quand le secours fait défaut, la chute est inévitable et qu’aucune force ne peut le faire résister à ses ennemis. Ainsi donc il trouva ce jeu pour que le roi pût en tirer un avertissement et une leçon utile. Car, dans ce jeu, celui qui joue doit se proposer de défendre son peuple, pour ne pas succomber s’il lui fait défaut. Le peuple est la colonne sur laquelle se fixe la victoire ; si ses sujets meurent, il sera isolé, et quiconque le trouvera le tuera. Aussi il nomma ce jeu Chatrang⁵, ce qui, en langue persane, veut dire : tristesse du roi, ou morale au roi.

יש מחסים הצחוק הזה לכליון אחד משבעה חכמי יון ויש לאחרים ואין מכריע ואין ספק כי מימי קדם קדמתה כי כן בא זכרונו בספרים קדמונים והיותר נראה בעיני כי בני פרם המציאוהו יען כי בכל מקומות אשר הגיע אליהם דבר זה הצחוק משתמשים בו בלשון פרסים זה הוא אשר מצאתי על ענין מציאותו ·

Ce jeu est attribué aussi à un des sept sages de la Grèce et à différents autres, mais personne n’est d’accord sur ce sujet. Cependant on ne peut douter qu’il date de la plus haute antiquité, car nous en trouvons une mention dans les livres les plus anciens⁶. Ce qui me paraît le plus vraisemblable, c’est que les Persans l’ont découvert : car, dans presque tous les lieux où ce jeu est arrivé, on se sert, quand on y joue, de termes de la langue des Perses⁷. Voilà ce que j’ai trouvé sur la découverte de ce jeu.

להצחוק הזה יש שמות וכנויים הרבה וכן לפי לשונות ובטוי הנעת האומות והגויים אשר הגיע אליהם זה הצחוק· יש קורין אותו שַׁטְרַנְג והוא לשון פרסי כי כאשר אמרנו למעלה ענינו צער או תוכחת המלך ולפי דעת אחרים שֵׁשׁ־רַנְג רוצה לומר שש מינים ורומז לששה הדברים כלולים בזה הצחוק· המלך והמלכה, הפיל, הפרש, הרוח, והרגל· יש שקורין אותו שק אַסְקָקִי וְאִשְׁתָּקִי והם כולם מלות מישחתות מן שָׁה כי בלשון פרסי הוא המלך ·

Le jeu des Échecs a une variété de noms et de surnoms provenant tous des langues et de la prononciation des peuples chez lesquels ce jeu est parvenu. Les uns l’appellent Shatrang, ce qui, en langue persane, — comme nous l’avons dit plus haut, — veut dire : tristesse du roi, ou morale au roi. Suivant l’opinion des autres, son nom est Shesh-rangh, c’est-à-dire les six formes, car il entre dans ce jeu six éléments : le roi, la reine, l’éléphant, le cavalier, le rou’h et le fantassin. D’autres enfin l’appellent Sha’h. Tous ces noms sont des corruptions du mot Shâh qui, en langue persane, veut dire roi⁸.

עתה באתי לבאר לפניך צורת הלוח אשר מצחקים עליו : תבנה לוח ארז רבוע יהיה כארכו כן רחבו ועליו תציר תוכן לבניב מרובעים ויהיו לבתים שמונה על שמונה ותהי הלבנה לאבן משבית אחת אדומה ואחת שחורה וגגן מגגן שונה להבדיל בינותם זאת היה צורת הלוח לוח ארז אף כי מלכים ושרים זהב להם היו עושים אותו מן כל עץ יקר ונחמד למראה ומאבנים טובות איש מאשר תשיג ידו ·

Je vais décrire maintenant la forme de la table sur laquelle on joue. Supposez un carré de bois de cèdre, dont la longueur est égale à la largeur : sur cette table sont tracées des cases carrées au nombre de huit en largeur sur huit en longueur. Il faut que chaque case soit peinte, l’une en rouge, l’autre en noir, pour que chacune se distingue par sa couleur. Telle est la forme de la table. Les rois et les princes qui regorgent d’or ont l’habitude de la faire faire de toutes sortes de bois de luxe ou de pierres précieuses, mais chacun fait selon ses moyens⁹.

ואלה שמות חלקי הצחוק הזה ותארידהם כפי מדרגותם ומעלותיהם, המלך הראשון במעלה וגדולה ובלשון פרסי מכונה שָׁה ועל שמו נקרא הצחוק שָׁה דרך עליו ושבח ·

Voici maintenant les noms et la forme des pièces de ce jeu, d’après leur rang et leur importance. Le Roi est le premier en dignité et en supériorité. En langue persane, il se nomme Shah, et de ce nom est tiré celui de ce jeu, comme preuve de sa supériorité et de son excellence.

והשני לו היא המלכה גברת ממלכות והיא הנקראת בלשון פרסי פַּרְזָאן · ויש אומרים כי הנחת זה השם מורה משנה למלך כי אין מדרכי המלכות לצאת למלחמה והוא יושב ראשונה במלכות ונותנים עליו הוד מלכות וכל אחד מאלו השנים יש להם שלושה שרים נכבדים מוכנים לשרתם בעצה וגבורה למלחמה, שם הראשון בלשון פרסי פִּיל, וכמו כן בלשון חכמנו נקרא גם כן פיל וידוע כי בני קדם משתמשים בפילים לבנות עליהם מבצר כשהיו הולכים למלחמה ואולי ירצה בו השר הממונה על הפילים · והשני לו הוא בשם פרש והוא השר אשר ראש הפרשים רוכבי סוסים ·

Après le Roi vient la Reine¹⁰, maîtresse du royaume ; on la nomme en langue persane Pherzan. Des auteurs disent que ce nom désigne plutôt le Vice-Roi, car les reines n’ont pas l’habitude d’aller à la guerre. C’est lui le premier dans le royaume, et le Roi et lui sont la gloire de l’État. Chacun d’eux a trois princes ou chefs de haut rang qui doivent le servir, soit par leurs avis, soit par leur courage à la guerre. Le nom du premier, en langue persane, est Phil. Dans la langue de nos docteurs (hébreux), on le nomme aussi Phil, c’est-à-dire Éléphant. On sait que les Orientaux avaient des éléphants sur le dos desquels ils plaçaient des tours quand ils allaient au combat. Ce nom veut peut-être désigner le chef-commandant des Éléphants. Après lui vient celui qu’on nomme Cavalier ; c’est le chef qui est à la tête de la cavalerie.

והשלישי הוא הנקרא רוח או רוק בלשון פרסי ויש מחלוקת בפירוש זה השם, יש אומרים כי הוא שם עוף גדול עד מאוד ונקרא גם כן אַלְעֶנְקָא אחרים מפרשים מגדל עז וחזק, וכל אחד מאלו השרים נקראים בשם המלך אי המלכה ויש להם איש אחד רגלי עומד לפניהם נקרא רגל ·

Le troisième s’appelle Roc ou Rou’h, en langue persane. On discute beaucoup sur la signification de ce nom : les uns disent que c’est le nom d’un oiseau d’une taille gigantesque qu’on appelle aussi Alankâ ; d’autres, que c’est une tour solide et bien fortifiée¹¹. Chacun de ces princes agit au nom du roi ou de la reine, et chacun a un Fantassin (Pion) qui se tient devant lui.

ואם באתי לפרש אליך דמות תבנית צורות כל חלקי הצחוק הזה יכלה הזמן והמה לא יכלו כי אם כל אחד הולך אחרי יצר מחשבות לבו ולב בני עירו ובצחוק הזה תעשה שתים מערכות שונות זו מזו לא ראי זה כראי זה אחד שחור ואחד אדום כעין הבתים ·

Si j’entreprenais d’expliquer la forme des pièces de ce jeu, le temps passerait et je ne pourrais en venir à bout. Mais chacun peut les dessiner d’après sa propre inspiration et selon les usages de son pays. Mais il faut faire deux catégories ; la couleur de l’une ne sera pas la couleur de l’autre : si l’une est noire, l’autre sera rouge, suivant la couleur des cases.

הנה בארתי לך תבנית תכנית הלוח אשר בשדה הארץ יחשב וכל חית ערת אבירים ישחקו שם ונחלק השדה לשמונה על שמונה טורי בתים אחד אדוק ואחד שחור· תבין לך הלוח בדרך אשר בית הראשון מן הטור הראשון לצד ימינך יהיה אדום ואז תקח את מלך אדום והעמדת אותו על כסא מלכותו בבית הרביעי שהוא שחור ואת המלכה תושיב בבית החמשי והוא אדום ואת הכלל הזה תקח בידך כי לעולם המלכה יושבת בבית ממין גונה ופיל המלך בצד מלכו תשים בבית השלשי ופיל המלכה סמוך לה בבית הששי ומעמד פרש המלך בבית השני יהיה ושל המלכה בבית השביעי ויצא הרוח ויעמור ואצל כל פנה יארוב בבית הראשון והשמיני, ושמונה איש רגלי יעמדו יחדיו על הטור השני כל אחד לפני אדוניו לשרתם ולהלחם מלחמותם, ובסדר הזה יערוך בעל מלחמתך את אנשי צבאו מקצהו ויערכו מערכה לקראת מערכה קרב אחד מקצה מזה וקרב אחד מקצה מזה : ואלה מסעיהם למוצאיהם על פי חוקי הצחוק הזה ותורותיו כדת פרס ומדי ולא יעבור איש ולא ישנה את תפקידו לפקודתם בעבודתם ויהי בנסעם מקדם הרגל הולכת ראשונה ורגליהם רגל ישרה בית אחת בית לעומתן לא תשובנה כלכתן אף כי בתחלה יש להן רשות ללכת שתי בתים ואם לשלול שלל ולבוז בז כונתן כיורה חצים צדה יורה מימינם ומשמאלם : הרוח הולך במענגלי יושר אל כל אשר יהיה חפץ הרוח ללכת ילך אך אין דבר יהיה חוצץ בין המקום אשר היא שם למקום אשר יבוא שמה : והפרש מעלה על מרכבה מרקדה מרלג ומפסיע פנים ואחור על ראשי האנשים אנשי המלחמה ומקפץ על טור אחד והולך לטור האחד לבית אשר נגדו והופך לימין או לשמאל ויושב בבית הסמוך לו משונה בצבע מן הבית אשר יצא משם : והפיל מפיל אימה והולך לכל צד שירצה באלכסון אם לא יהיה טעם מפסיק בינו למקום אשר ילך אליו ואינו משנה צבע לעולם אך ורק המלכה כי עליה מוטלת שמירת אדוניה הולכת בכוחה בכל אורת נפשה והליכות כולם לה מלבר אשר לא תשנה את צבע ביתה כדרך הפרש ואינה מקפצת : המלך יושב על כסא מלכותו ואינו צועד כי אם מבית לבית ואינו יוצא מפתח ביתו בכל עת רק אם השעה צריכה לכך ואם אחד מן העם במסעו לפי דתי המלחמה הזאת יגיע אל מקום אויבו אז יש לו כח לגרשו ממושבו ולשבכת תחתיו או אם אחד מן אנשיו יהיה ברחוק ובצער וכלכתו יכול לבא אל בית אחר להיות לו סמוך לו לעזור לו ולהציל לו מרעתו אל ימנע טוב מבעליו אך אל יבהל ברוחו לבעוס נגד אויבו השמר פן ואך אם הכה אותו יפתח לו את הדרך והאורב יקום ממקומו ורעה לו מכל הרעה אכן איש חכם הוא הרואה את הנולד וכל מעגלותיו מפלס ושקול בפלס חשיבות ומדרגת כל השרים ומי ומי הקודם לחברו לעזר ולהועיל ולא תאבד נפש אחד מהם זאת ואין צריך לומר עוד כי המלך גדול מכולם ויש לו כח להציל ולעזור את עמו אבל אין שריו ועבדיו מניחים אותו לצאת כי הוא כמוהם עשרה אלפים ובמותו יקח הכל המלך אויבו ויהיה קץ המלחמה ומן האנשים אשר הלבו עמו למלחמה המלכה קודמת לכל אדם כי דרכיה דרכי נועם ויש לה כח וגבורה לעשות חיל יותר מכל השרים אשר אתה : ואחריה יצא הרוח כי לו יד ושם על הגבורים ושולח עזרו מארבע רוחות המחנה לשמור את אנשיו ולהשמיד ולהרוג באויביו : הפיל חשוב במעלה ושבח על הפרש אך אמנם לפי שהפיל הולך באלכסון על בתי צבע אחד ואינו יכול ללכת אנה ואנה ואין לו דרכים כמו הפרש לעזור למלך על האויב חסים על הפרש יותר מהפיל ·

J’ai expliqué la forme de la table, qu’on peut comparer à un champ où la foule des hommes forts vient jouer. Ce champ est divisé en huit rangées de cases alternativement rouges et noires. Vous tournerez la table devant vous de telle sorte que la première case de la première rangée à votre droite soit rouge. Alors vous prenez le Roi rouge et vous le placez au centre de son royaume, sur la quatrième case, qui est noire ; vous placerez la Reine sur la cinquième case, qui est rouge, vous rappelant bien cette règle, que la Reine doit toujours être sur une case de sa couleur. Vous placerez l’Éléphant du Roi à côté du Roi, sur la troisième case, et l’Éléphant de la Reine près d’elle, à la sixième case. La place du Cavalier du Roi sera sur la deuxième case ; celui de la Reine se placera sur la septième. Rou’h sortira et viendra tendre ses embûches à chaque angle, sur la première case et sur la huitième. Les huit Pions seront tous au second rang, chacun devant son maître pour le servir et combattre avec lui. Votre adversaire disposera à l’autre extrémité ses pièces dans le même ordre. Armée contre armée ; un des partis combattra ici, l’autre parti combattra là.

Voici le chemin qu’ils doivent prendre dans leurs mouvements d’après les règles de ce jeu, ses lois, les lois des Mèdes et des Perses ; et personne ne les transgresse, ne les altère, ne les change ; mais chacun remplit ses fonctions suivant l’ordre qui lui est désigné.

Quand les Pions marchent les premiers, celui qui commence est le Pion de droite : ils vont droit devant eux, de case en case, mais ils ne reviennent pas sur leurs pas ; au début, ils ont le privilège de franchir deux cases (d’un seul coup), et s’ils veulent prendre une pièce, ils s’élancent à droite ou à gauche.

Rou’h suit la ligne droite. Il va partout où il veut, à moins qu’il n’y ait un obstacle qui le sépare du point où il veut aller.

Le Cavalier monte sur un char bondissant ; il saute et s’élance au-dessus de la tête des guerriers, devant et derrière ; il franchit un rang de cases et se place sur le suivant, en se tournant à gauche ou à droite, sur la case la plus voisine, mais de couleur différente de celle qu’il vient de quitter.

L’Éléphant amène la terreur ; il passe sur toutes les cases en marchant en diagonale, tant qu’il ne se trouve aucune pièce entre la case où il est et celle où il veut aller ; jamais il ne change de couleur.

La Reine, chargée du soin de défendre son maître, a le droit de marcher comme il lui plaît. Tout chemin lui est bon, à la condition toutefois de ne pas changer la couleur de sa case et de ne pas sauter comme le Cavalier.

Le Roi se tient en tête de son royaume et ne franchit qu’une case à la fois ; il ne sort de son palais à aucun moment, excepté quand la nécessité l’y pousse ; et si un ennemi, en s’avançant suivant les lois de cette guerre, arrive près de lui, il peut alors le prendre et se mettre à sa place. Ou si un de ses guerriers, sur le point d’être pris, peut atteindre une case près de lui et recevoir son aide et sa délivrance, il ne compromettra pas l’existence de son maître. Pour que son esprit ne se laisse pas entraîner violemment contre son ennemi, le Roi doit se tenir sur ses gardes, de peur qu’en frappant son ennemi, il ne trouve une embûche sur son chemin. Dans ce cas, il doit quitter sa place et attirer sur lui tout le danger.

Le véritable sage observe l’avenir, il examine tous les chemins qu’il peut suivre ; il pèse comme avec une balance la valeur et la marche de tous les princes qui combattent ; il sait celui qu’on doit préférer, soit pour porter secours, soit pour d’autres besoins, afin de ne pas laisser périr même un seul des guerriers.

Je n’ai pas besoin de répéter que le Roi est grand, qu’il domine tous ses sujets et qu’il a le pouvoir de les secourir et les délivrer ; mais ses princes et ses serviteurs ne le laissent pas sortir : car il vaut autant que dix mille d’entre eux, et s’il mourait (s’il était pris), son adversaire demeurerait en possession de toutes ses forces et la guerre serait terminée.

Parmi tous les guerriers qui accompagnent le Roi, la Reine est préférée à tout autre, car sa marche est une route pleine de douceur. Elle a la force et le pouvoir de montrer sa valeur plus que tous les princes qui sont avec elle.

Après la Reine vient Rou’h, qui l’emporte sur les autres par la vaillance et par le nom. Combattant, il vole tour à tour aux quatre faces du camp, soit pour secourir les soldats de son maître, soit pour prendre ses ennemis.

L’Éléphant est préféré au Cavalier pour sa dignité et sa vaillance ; mais comme il ne marche qu’obliquement sur les cases d’une même couleur, et ne peut se détourner ni en deçà ni au delà, ni même, comme le fait le Cavalier, venir offrir ses services au Roi, les soldats doivent une plus grande obéissance au Cavalier qu’à l’Éléphant.

גם לרבות את הרגל איש רגלי אשר אם בכוחו וגבורתו פנה דרך פניו ויטע אהלו בטור האחרון אשר המלך אויבו ושריו חונים עליו אז אדוניו ימליכהו תחת המלכה אך אם עוד בחיים בַּחָיָּתָה יהיה לראש ולשר צבא תחת אחר הנהרג במלחמה והיה שכרו : אנשי הצבא הורגים בכל שונאיהם ורק אל המלך אף כי בעל מלחמתם אין באים עליו בפתאום אלא חולקים לו כבוד כי כאשר המלך נדחף לצאת מפני לוחציו ודוחקיו אומרים לו שה כלומר המלך השמר לך ושמור נפשך מאוד ואף כי אין מדרכו לצאת וללכת כי אם מבית לבית יכול בשעת הדחק אם המקום פנוי בנו ובין רוחו או רוח המלכה ללכת אל בית אחד מהם והרוח יעמור סמוך לו לחומת נחושת בצורה ואם בכל אלה לא יוכל להמלט מידרם כי השיגו אויבו עד אפס מקום למלך לנטות ימין ושמאל מתרים בו התראה אחר התראה באמרם אליו שַׁה־מָּרַת רוצה לומר המלך מת או המלך מוכה בשגעון ותמהון לבב וקרוב הוא למיתה כי קל מהרה יבוא אידו · ולמנציח היקר והכבוד כי גבר על אויביו ·

Nous voici arrivés au Pion, au fantassin. Si par ses efforts celui-ci a pu s’avancer assez pour placer sa tente sur la dernière rangée, où le Roi ennemi et ses princes sont retranchés, alors son souverain le fait régner à la place de la Reine. Si celle-ci est encore en vie, il est alors le premier général de l’armée, remplaçant l’un de ceux qui sont morts à la guerre. Telle est sa récompense.

Les guerriers abattent tous leurs ennemis, quels qu’ils soient ; cependant ils ne s’élancent jamais contre le Roi, même quand celui-ci marche sur eux. Ils lui rendent hommage, et quand le Roi est forcé d’agir contre les agresseurs qui le serrent de près, ils lui disent : Shâh, ce qui veut dire : Ô roi, prends garde à toi et défends-toi courageusement. Et bien qu’il ne doive changer de route ni s’avancer autrement que case par case, à l’heure du danger, s’il aperçoit quelque place vide, soit entre son Rou’h, soit entre celui de la Reine, il peut marcher vers la case de l’un d’eux, et Rou’h se tiendra près de lui, pareil à un mur d’airain solidement établi. Si pourtant, assailli de toutes parts et mis dans l’impossibilité de se mouvoir, soit à droite, soit à gauche, il ne peut échapper à ses ennemis, il recevra deux fois l’avertissement Shâh-mât, c’est-à-dire : Le Roi est mort, ou Le Roi est frappé de démence. Aussi ne tarde-t-il pas à mourir, occasionnant un désastre complet.

Au vainqueur appartiennent l’honneur et la gloire d’avoir prévalu contre tous ses ennemis.

תושלבע

[Terminé et accompli, louange à Dieu créateur du monde]